החייל השבור

אף אחד לא מכין אותך לבוקר של אחרי. כולם מדברים איתך על הלילה של לפני ועל הלילה של אחרי. מדברים איתך על התקופה הזאת בכללי, מכינים אותך לזה מיליון ואחד אמירות אבל שום דבר ממה שיגידו לא ישנה את התחושות ולא ימנע ממך את המחשבות.

ואילו תחושות ומחשבות?

התחושה של ההלם, התחושה של הבדידות, התחושה של ייאוש ויותר מידי פעמים שאתה מוצא את עצמך מרגיש אבוד. אתה מוצא את עצמך חושב על מה שהיה לפני, הגעגוע למה שהיה ופתאום, אתה גם תבין שאתה לעולם לא תחזור להיות אותו הבן אדם שהיית. זה מפחיד אותך. מציף בך מליון שאלות. מה אם לא בקשת להשתנות? מה אם לא רצית להשתנות? מה אם לא יאהבו אותך כמישהו שונה האנשים שהכי קרובים אלייך?

ככה אתה שוכב – בלילה של אחרי. מלא בתהיות, במחשבה על מה שיבוא מחר ואם אתה מוכן לזה. אתה חושב על מה שהיה ומנסה שלא לחשוב על מה שיהיה, מסביבך שוכבים אנשים שמספרים לך שיהפכו להיות לחברים שלך. אבל, כרגע הם אנשים זרים בשבילך, זרים מוחלטים שמגבירים את הבדידות ואת הכאב. אתה תוהה ושואל את עצמך שאלות כמו: גם הם מרגישים את הבדידות הזאת? גם הם מרגישים כאב? גם הם מרגישים אבודים בין ים אנשים שמנוסים ויודעים? אתה מנסה לפקוד על עצמך לישון, לישון עכשיו כדי שישאר לך כוח, להתמודד עם מה שיבוא עוד כמה שעות. אבל, בסופו של דבר מה שגורם לך לישון זאת העייפות שכבר ניצחה את הבלגן הסוער בתוכך ואז, רק אז, אתה מקבל שקט מהכל. אתה עוצם את עינייך, נותן לחשכה של השינה לאסוף אותך לכמה שעות בודדות של דממה, דממה מוחלטת, של שמחה ושל תקווה שמחר יהיה יום חדש. יום חדש עם התחלה חדשה ומחזקת.

השעון של כולם מצלצל אבל, זה לא מה שהעיר אותך. מה שהעיר אותך זאת השמש שעלתה רק בקושי והפס אור הזעיר שלה החליט להופיע על פניך. אתה שומע את כולם מתעוררים, נאנקים בעייפות, אתה קם בעצמך ומתאפס כמו ילד טוב.

אתה בעצם לא מחפש צרות, אף פעם לא חיפשת צרות והיית מישהו שהוא בחור טוב.

זה מה שתמיד אמרו עלייך – שאתה בחור טוב.

יש כאלה שאמרו יותר מידי טוב.

ואולי זאת הסיבה שאחרים לא הופתעו לשמוע כשהסתבכתי.

בעיקר כששמעתי שפגעו במישהי שלא הגיע לה להיפגע.

ובעצם, למי כן מגיע להיפגע ולהרמס כמו שעשו לה? למי מגיע באופן כללי להפגע? בהסבר פשוט, זה מה שקורה כשפוגעים בבחורה שלך ומשאירים אותה מושפלת לבדה.

מבלי לחשוב אפילו שהם צריכים לשלם את המחיר הכבד ולא היא.

ברגע ששמעתי אותה, ברגע ששמעתי מה קרה…

הפסקתי לנשום.

הפסקתי לחשוב.

הפסקתי להרגיש.

כל מה שהיה לי משנה זאת מריה שיושבת שם, בוכה ואני לא שם לצידה כדי להגן עליה.

הרבה שאלו אותי, האם אני חייל של המדינה או חייל של מריה? שאלה שהייתה לי תשובה אחת, שאני חייל במדינה אבל, אני נמצא כאן בשביל כולם וגם בשביל מריה שלי.

אני תמיד ידעתי מה היא מרגישה, ידעתי לקרוא אותה בדיוק שלפעמים היא אמרה לי שזה מפחיד ואני ידעתי שהיא צריכה אותי במיוחד עכשיו.

הלכתי אליהם, אל אותם הבחורים שגרמו למריה לבכות.

רבתי איתם כמו שאף אחד לא דמיין אפילו שאני מסוגל, צעקתי עליהם במלוא קולי והעצבים שהצטברו בי עד אז. הם איימו עלי שהם יקראו למשטרה אבל, זה לא הזיז לי אפילו במילימטר ורק גרם לי לנטוע את רגליי במקום.

מפה לשם, זה הגיע למצב של מאבק פיזי וזה גרר למצב שהזעיקו לשם אמבולנס. כולם היו מיואשים ממני, אמא שלי לא הבינה למה אני בחרתי להרוס לעצמי את כל העתיד שלי בצה"ל ובכללי. היא לא הבינה כמה מריה הייתה בשבילי, היא הייתה הכל בשבילי.

השמש שזורחת מעלי היה החיוך שלה, הרוח המלטפת הייתה צחוקה המתוק והמים שנוגעים ברגליי הם דמעותיה שמחיתי כשהיא לא יכלה יותר לשאת את הבושה והאשמה שסחבה עם עצמה מאז אותו מקרה. ישבתי בשבילה בכלא וכל ערב היה גיהנום כי אני הייתי רחוק ממנה. ליבי נשבר מזה שלא יכולתי לחבק אותה, להיות איתה ולצידה. לילה אחר לילה הרגשתי איך נקרעת יותר ויותר התקווה שיהיה בסדר. הישיבה בתא המעופש, מלא בחלודה מתפוררת וריחות שאתה יכול להשבע שהם בכוונה נוצרו כדי שלא תוכל לסבול אותם. ולבסוף, השיחרור, השיחרור המיוחל מגיע אלייך ואתה כמו כלב ששומע את המילה 'טיול' מתלהב ומתמלא אנרגיות. אם היה לך זנב, היית מקשקש בו בשמחה עצומה שכל מי שהיה לידך היה חוטף אותו בכל מצב. כשקיבלתי חזרה סוף סוף את הפלאפון שלי, ישר התקשרתי אל מריה וחיכיתי שתענה. היא לא ענתה. חשבתי שהיא בטח עסוקה בעבודה, היא לא מצפה שאני אתקשר אליה אחרי חמישה חודשים בכלא.

אז לקחתי מונית לעבודה שלה, ברצון להפתיע אותה ולחבק אותה כבר.

בית הקפה הקטן שבו היא עבדה הוא תמיד היה נראה בעיני מקום חמים – כמוה. הכרתי את כל האנשים שעובדים אותה מרוב שהייתי שם כל כך הרבה. חיכיתי לפגוש אותה ואת כולם. בקושי הייתי מסוגל לשבת במונית בשקט, אבל הצלחתי.

שילמתי לנהג, הסתובבתי והתחלתי ללכת אל בית הקפה. ראיתי אותה עומדת שם, לוקחת את ההזמנה ומחייכת אל הבחור שישב שם בחיוך החברותי שלה. התחלתי לרוץ אליה וכמעט קראתי בשמה כשלפתע, בחור שלא הכרתי חיבק את מותניה והתנהג כאילו זה משהו רגיל.

הלב שלי נעצר למשהו שהרגיש כמו נצח אבל, בעצם היה לכמה שניות. מריה הסתובבה אליו, הוא הצמיד אותה והיא נישקה אותו בעדינות.

יחד עם הלב שנעצר גם שכחתי איך נושמים, איך עומדים ונפלתי לקריעה מהרגליים. היא קלטה אותי בעיניה, ראיתי את הניצוץ של עצב בעיניה אבל, היא לא באה אלי, היא לא הסתכלה עלי יותר. היא פשוט נכנסה למטבח כאילו לא קרה כלום ולא יצאה אחרי זה.

אני הלכתי לבית כמו זומבי, כאילו אני מנותק מהכל ולא שם לב מה קורה אבל, שמעתי פתאום הכל חזק והראש שלי הסתחרר. הפלאפון שלי זימזם, הסתכלתי עליו וראיתי שקיבלתי הודעה ממריה. פתחתי אותה, לא הצלחתי לעצור בעדי והתחרטתי בשנייה שהתחלתי לקרוא אותה.

"לירון, אני מצטערת. זאת אני. תודה על הכל."

זהו, זה מה שהיא כתבה. שלושה משפטים בקושי.

הייתם מופתעים אם הייתי אומר לכם שעד עכשיו לא הצלחתי למחוק את אותה הודעה שקראתי כבר יותר מידי פעם? אני מניח שלא. בהתחלה, כל פעם שקראתי אותה זה הרגיש כמו סכין שרק נכנסת יותר פנימה ומגבירה את חומת הפצע. אחרי כמה שבועות, גיליתי שהיא נעלמה לגמרי מכאן ועברה לגור עם אותו בחור. מה שהכאיב לי יותר זה שהיא אפילו לא באה להפרד ממני כמו שהיה ראוי לי לקבל ממנה. אמא בכתה יותר מידי עלי, התחלתי להעמיד פנים כאילו הכל בסדר רק בשבילה כי עשיתי לה מספיק רע. קמתי כל בוקר, הלכתי לעשות את התפקיד שלי בצבא וחזרתי לבית לאכול. אפשר להגיד באיזה מקום מסוים שהשגרה הזאת מאוד עזרה לי כן לקום ולעשות עם עצמי משהו.

הייתי חייב לקום לצבא אבל, זה גם מנע ממני לשקוע ולחשוב כי הייתי עסוק בהכל חוץ מזה.

עברו 9 חודשים מאז, מצאתי את עצמי פחות ופחות פותח את ההודעה הזאת.

הצחוק חזר לחיי, אמא הייתה מאושרת כי טענה שזהו, אני בדרך להמשיך הלאה. בבסיס שלי הגיעה משהי חדשה שמשכה את תשומת ליבי ביום שהגיעה, זה הרגיש לי מסוכן אחרי כל מה שקרה עם מריה ופחדתי מזה.

אבל, זה היה נראה בלתי נמנע שלא נתקרב הבחורה החדשה – ששמה טופז.

טופז התגלתה כבחורה מתוקה, היא תמיד יודעת לגרום לי להרגיש טוב לידה ולמרות כל זה, אני לא מצליח להפסיק לחשוש. טופז הרגישה את זה בשלב מסוים ואז, אז התחילו גם הריבים שלנו. יצאתי מכל שיחה שלנו מיואש ומתוסכל. היא הצליחה לגרום לי להרגיש שלו ובו זמנית גם מבולבל, כי היא הרגישה כל כך חסרת ביטחון בגלל מריה ואני פחדתי בגלל אותה בחורה ששברה את הכל בפתאומיות.

כולם דחפו אותי להמשיך הלאה אבל, זה באמת כבר לא היה רגש אל מריה. זה היה פחד שהלב הזה יחטוף עוד חבטה רצינית כמו שמריה נתנה לו ואת זה לצערי, אף אחד לא יכל להבטיח לי את זה.

טופז בסוף, אמרה לי שהיא מוכנה לחכות שהלב שלי יחלים עד הסוף אבל, היא לא יכולה לחכות לנצח והסכמתי איתה שלא תחכה לנצח.

הבטחתי לה שאעשה מה שאוכל כי אכפת לי ממנה וראיתי את הכאב שלה.

היום היה יום חריג שבו שיחררו אותי הביתה מוקדם יותר כי סיימתי את המטלות שלי מוקדם ממה שציפו, אני שמחתי כי הייתי מותש מכל מה שקורה בתפקיד שלי ועם טופז.

פתחתי את הבית, הדלקתי את האורות כי הבית היה חשוך לגמרי והלכתי למטבח כדי להכין משהו טעים לי ולאמא כשתגיע. הייתי כל כך שקוע במחשבה של מה להכין שלא שמתי לב לאדם שישב על הספה ונרדם מרוב שחיכה.

יצאתי מהמטבח להדליק את המערכת מוזיקה בסלון, פתאום צעקת הפתעה קטנה יצאה מפי והשלט של המערכת נפל על הריצפה ברעש. על הספה ישבה רדומה לא אחרת מאשר מריה, אותה מריה שפשוט נעלמה, אותה מריה ששברה את ליבי בצורה כה אכזרית. הרמתי את השלט מהריצפה, הפעלתי את המערכת וחיכיתי שהיא תקום מהרעש כי תמיד הייתה לה בעיה לישון ברעש. בנתיים הלכתי לסיים להכין את הארוחה לאמא ולי.

"לירון, זאת לא דרך להעיר בן אדם שישב וחיכה לך משמונה בבוקר."

שמעתי מפתח המטבח אותה מדברת.

"אני לא חושב שיש לך את הזכות לבקר אותי על הדרכים שאני בוחר בחיי." אמרתי בקול קר, אפילו לא הסתובבתי אליה והרגשתי איך היא משפילה את מבטה אל הריצפה בעצב.

"איך נכנסת לפה? את לא חושבת שזה קצת קריפי למצוא אותך ככה בחושך?"

"התחננתי לאמא שלך שתכניס אותי כדי שאדבר איתך. היא אמרה לי שאם אני פוגעת בך בכל דרך כל שהיא, היא תדאג שאני יצטער על זה. אבל היא בסוף אמרה לי שהיא סומכת עלייך וזאת הסיבה היחידה שהיא הכניסה אותי."

"תראה לירון, אני מצטערת על כל מה שעשיתי לך. באמת."

"את זה טרחת לשלוח לי את זה לפני חודשים בהודעה. אם יש לך משהו להגיד, תגידי. אל תתביישי."

"אני מצטערת. עשיתי טעות ענקית לירון, הרגשתי כל כך אשמה ורע על כל מה שעשית. זה גרם לי לחשוב שאולי יש מישהו אחר שיגרום לי להרגיש טוב, בחור שמיועד לי. הלכתי עם אדם – הבחור שראית אז כי חשבתי שמשהו מיוחד ואמיתי ביני לבינו. הבנתי רק מאוחר מידי שהדבר המיוחד והאמיתי היחידי שהיה לי בחיים היה… אנחנו. אני הבנתי רק לפני כמה ימים שמה שהיה חסר לי כל הזמן הזה זה אתה. אני מתגעגעת אלייך, לירון."

עמדתי שם שותק, לא יודע מה להגיד לה. לא, אני יודע מה להגיד למה אבל, אני רוצה להגיד לה את מה שאני רוצה בדרך הכי נכונה. כי הגיע הזמן להגיד את הדברים שלא נאמרו אז.

"תגיד משהו, תכעס עלי, תצעק עלי, תקלל אותי… אבל תגיד משהו." היא התחננה אבל, אני נשארתי בשקט כדי לחשוב.

לחשוב רק על דבר אחד שלבסוף, נאמר בדיוק כמו שרציתי.

"מריה, תני לי רגע להגיד לך משהו. את באה לבית של בחור שאהב אותך באמת, שהיה מוכן לעשות בשבילך הכל והוכיח זאת שישב חמישה חודשים בכלא צבאי כשפגעו בך.

"אמא שלי בכתה ימים שלמים עלי כשהייתי בכלא, כשיצאתי ממנו עם תיק לכל החיים… גיליתי מה שגיליתי. אז מריה, אני רוצה להגיד משהו אחד בלבד, את סוף סוף עשית משהו נכון בכל הסיפור הזה."

"מה זה לירון?"

"זה לתת לי את התענוג להגיד לך ללכת ממני, ללכת מפה לכל החיים ולא לחזור לכאן כי את לא רצויה."

הסתובבתי אליה, רק מתוך נימוס אל בן אדם באופן כללי וראיתי איך היא עוצרת את הדמעות בקושי.

זה כבר לא עשה לי כלום הדמעות האלה, שגרמו לי להפוך את כל העולם ואת עצמי בעבר כבר לא עשו כלום.

היא הסתכלה עלי, שתקה וחנוקה.

"את יכולה ללכת מריה, אין לך מה לעשות כאן יותר."

"אוקי, הבנתי. אני תמיד אוהב אותך לירון."

"ביי מריה."

שמעתי את הדלת של הבית נסגרת אחריה, הרגשתי מיד אחרי זה הקלה ורגש שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. שמחה.

הבנתי שהלב שלי מרגיש שוב שלם, הלב שעדיין פוחד מהחבטה הישנה אבל רוצה להכניס אליו משהו חדש. משהו חדש ונקי כמו מה שיש לי עם טופז.

אז אני מחכה שאמא תחזור הביתה מהעבודה, היא כל כך התרגשה לראות אותי שמח ככה וחיבקה אותי בחום. סיפרתי לה את כל מה שהיה עם מריה כי ידעתי שהיא רוצה לשמוע ורציתי גם להגיד לה תודה על שסמכה עלי והכניסה אותה. היא כרגיל צדקה, אמא תמיד ידעה מה נכון לעשות ותמיד גם הייתה שם לצידי. הפלאפון שלי זימזם, קיבלתי הודעה מטופז ששואלת מה קורה איתי, כמו איזו טלפתיה ידעה שעבר עלי משהו. מצאתי את עצמי יושב עם הפלאפון ביד מחייך וכתבתי לה:

"היי טופז, הכל בסדר. הכל יותר מבסדר. רציתי להגיד לך משהו חשוב, את לא צריכה לחכות לי יותר כי הלב שלי רוצה אותך. אני מוכן להיות איתך במאה אחוז, אז אני בא אלייך עכשיו, טוב?"

"חיכיתי יותר מידי זמן כדי לשמוע את זה. בוא אלי מיד."

אז אני לוקח את המפתחות של המכונית, מודיע לאמא שאני יוצא וסוגר את הדלת. אני יושב במכונית, מתניע וחושב לעצמי שאני נוסע עכשיו לטופז, אל דרך חדשה.

עם טופז.