חיה

אבא שלי קלט אותי די מהר. אפשר לומר כבר בלידה עצמה, שהייתה קצרה באופן יוצא דופן. האחות המיילדת שראתה כבר הרבה לידות נדהמה: "מעולם לא ראיתי תינוק מחליק החוצה במהירות כזו."

אמא מספרת שיצאתי לה מהבטן בשקט בשקט, בלי רעש או צרחות ובייחוד בלי כאבים.

אנו גרים בקומת קרקע בבנין בן קומתיים. החדר שלי פונה לגינה קטנה מטולאת בדשא ואדמה חשופה. בחדר יש חלון מסורג בגובה של מטר וחצי מעל הרצפה. אמא סיפרה לי כי בערך בגיל חצי שנה הצלחתי לטפס על מעקה המיטה ולעבור אל החלון, הייתי מכניס את הרגליים בין הסורגים ומתיישב על מסגרת העץ.

כשהיא ראתה אותי יושב על אדן החלון היא נדהמה ולאחר מכן נבהלה, היא קראה לאבא והוא… הוא רק ליטף את ראשי בכפו הגדולה.

רוב הזמן עקבתי אחר החתולים בגינה. לא יכולתי להוריד מהם את העיניים. ההליכה החתולית הרכה שלהם, הגוף הגמיש, הדריכות התמידית… בערך בגיל שלוש החלטתי להיות חתול. סירבתי להתקלח והייתי מלקק את עצמי על מנת להתנקות.

חודשיים לא התקלחתי. אמא התחרפנה מזה לגמרי. בהתחלה היא הייתה מנסה להכניס אותי למקלחת בכוח ואני הייתי שורט ונושך וצורח באמוק. אז היא וויתרה. אני עדיין זוכר במעומעם, כיצד אני יושב מלוכלך ודביק על אדן החלון ואמא מתחננת בפני שאכנס למקלחת.

זה עבר לי בסופו של דבר. הסיבה העיקרית לכך שחזרתי להתרחץ היתה הפרווה הרכה שצמחה לי על הזרועות ועל גב כף היד ושלוש שערות השפם החתולי שצמחו לי משני צידי הפה. בגיל ארבע כבר הייתי חופף במרכך את שערות הפרווה ומתענג על מגען הרך.

מחוץ לבית אמא תמיד הלבישה אותי בחולצות עם שרוול ארוך. גם בקיץ. מה שגרם לי לסבול מאוד מחום. אמא גם הקפידה לקצוץ את שערות השפם החתולי שלי. בכיתה ו' הודעתי כי אני לא מוכן יותר, היא ניסתה לשכנע אותי והסבירה לי על הפחד והדחייה המולדים בבני האדם מפני השונה. אך אני לא וויתרתי, הייתי משוכנע שהכל יהיה בסדר, הרי לא יתכן שהחברים הכי טובים שלי עוד מהגן, יתרחקו או יפחדו ממני.

כמובן שאמא צדקה.

ימי בבית הספר הפכו למסכת ייסורים של עלבונות וקינטורים.

בכיתה היתה קבוצת ילדים שהציקו לי מדי יום, קראו לי החתול שמיל ועוד כל מיני שמות. יום אחד שחר ניסה לתלוש את אחת משערות השפם העדינות שלי (זה כואב מאוד). לא יכולתי כבר לשתוק וצעקתי "תעזבו אותי כבר." אך המילים אותן הגה מוחי לא הפכו לזעקה, אלא לשאגה. במקום מילים צורמות נפלטה מגרוני שאגת כפירים נמוכה בבאס עוצמתי אשר הרעיד את החלונות. כל הילדים בכיתה הסתכלו עלי במבט מבוהל. רק ורד, הילדה היחידה בכיתה שאני מחבב, חייכה..

בבית סיפרתי לאמא את מה שקרה והיא חיבקה אותי והביטה באבא.

לאחר מכן הלכתי לצפות בחתולים…

למחרת הגעתי לכיתה ופעם ראשונה זה זמן רב, אף אחד לא הציק לי.

בהפסקה נשארנו רק אני וורד בכיתה ואז היא אמרה לי בלחש "אני רוצה להראות לך משהו."

הבטתי בה בשאלה.

וורד הרימה מעט את גב החולצה. מהחיבור בין המכנס לחולצת בית הספר היא שלפה את הזנב היפה ביותר שראיתי אי פעם. תמיד רציתי כזה זנב עם שיער שופע ובוהק.

"אפשר לגעת בזנב שלך?" שאלתי אותה.

היא חייכה בביישנות והפנתה אותו אלי. ליטפתי את הזנב הזוהר בשמש הבוקר שחדרה דרך החלון הצר.

נראה היה כי נגולה אבן מעל ליבה של ורד. העיניים החומות החמות שלה תמיד הביעו עצבות או געגוע. אך עתה היא התהלכה עם הזנב המפואר שלה ללא חשש. נראה כי שאגת האתמול הכניסה אומץ בליבה.

לאחר כמה ימים הגיעה לבית הספר קבוצה של הורים והקימה מהומה.

אמא של רונית צעקה בהיסטריה על מנהל בית הספר "שמואל, למה אתם לא מודיעים שהילדים נחשפים לבעלי חיים מסוכנים בכיתה? עד היכן תגיע הרשלנות הפושעת שלכם?" לאחר מכן הוסיפה בקול שבור מבכי, "הילדה כבר לא ישנה שלושה ימים. אתה מבין? שלושה ימים!" שמואל המנהל היה נראה מזועזע מההאשמות שהטיחו בו ההורים. הקרחת שלו המשובצת איי שיער קלושים החלה להבריק מזיעה.

"שמואל, תחשוב ברצינות מה אתה הולך לעשות עם הילדים האלה." אמר בקולו העמוק אבא של שחר. כולם סמכו על אבא של שחר, יושב ראש וועד ההורים של בית הספר. הוא היה גבוה עם שיער שנראה מסופר תמיד. קולו סמכותי וכל הדברים שאמר, תמיד נשמעו כל כך נכונים שחבל היה בכלל להעז לפצות פה ולערער עליהם.

הוא הביט בי ואני בו. ראיתי פחד ותיעוב בעיניים שלו.

"מאיפה באו היצורים האלה?" הוא לחש. אך אני שמעתי אותו היטב.

בימים הבאים המצב רק הלך והחמיר. אמא הוזמנה לשיחה עם שמואל מנהל בית הספר.

עמדתי ליד דלת חדר המנהל והעמדתי פנים שאני קורא מספר אך למעשה האזנתי לשיחה.

המנהל אמר: "הילדים מפחדים ממנו. ההורים לא נותנים לי מנוחה, הם רוצים שהוא יעבור בית ספר."

ואמא אמרה "נו, ושם יהיה יותר טוב? שם לא יפחדו ממנו? המנהל שם לא ירצה שהוא יעבור בית ספר?"

"תעזבו לעיר אחרת היכן שלא מכירים אתכם ותמחקו את כל הסימנים החייתיים שלו." הוא אמר.

"לפי התיקון האחרון לחוקה, ילדים מעורבים לא צריכים לעבור האנשה, הם יכולים להופיע בציבור עם כל הסממנים החיתיים שלהם. החיה זה חלק מהבן שלי, אי אפשר להוציא ממנו את החיה מבלי לפגוע בו." השיבה אמא.

ואז היא הטיחה במנהל בקול חזק וכואב יותר: "הוא לא יותר חיה מההורים המנוולים האלה שרק רוצים שכולם יהיו אותו הדבר, שכולם יהיו דומים לכולם ויתנהגו כמו כולם. מה שלא מתאים לתבנית שיש להם בראש מפחיד אותם, הם לא יצליחו לישון בלילה אלא עד ששוב העולם יהיה מעוצב בדמותם. חתיכת חארות. אני יודעת שאבא של שחר עומד מאחורי כל מסע השטנה הזה."

"גברת לביא, תנסי להרגע. אף אחד לא רוקם מזימות מאחורי גבך. אבל את צריכה להבין שאנחנו גם צריכים ללמד ולא רק לפתור בעיות חברתיות כל היום."

"אנחנו לא הולכים לשום מקום!" אמרה אמא בקול רועד מכעס ויצאה מהמשרד.

בלילה כאשר היו בטוחים שכבר נרדמתי, שמעתי את אמא בוכה בשקט. היא אמרה לאבא, "אמרתי לך שזה לא ילך. אנשים מפחדים, הם תמיד יפחדו." אבא שתק.

בבוקר, כשאמא הכינה לי את הסנדוויצ'ים לבית הספר, אמרתי לה ששמעתי את השיחה אתמול במטבח. היא הביטה בי בעצב ואני המשכתי: "אמא, שמואל המנהל משקר. הילדים לא מפחדים ממני. גם מי שפחד ממני בהתחלה עכשיו כבר לא מפחד. אף פעם לא אהבו אותי ככה. יש ילדים שאמרו לי שהם היו רוצים להיות כמוני. את מאמינה אמא? הם רוצים להיות כמוני!"

אמא המשיכה להביט בי וחייכה בהקלה.

כשהגעתי לבית הספר ראיתי התקהלות של הורים, ככל שהתקרבתי, ראיתי איך יותר ויותר מהם מפנים את מבטם אלי.

היו שם חברי וועד ההורים ועוד הורים אחרים שאף פעם לא ראיתי.

שמעתי אותם מתלחשים: "תראי את הפרווה שיש לו על הידיים…" אמרה אחת האמהות.

"תסתכל על הפה שלו, הניבים הקדמיים מרימים לו את השפה העליונה" אמר אבא אחר לחברו.

היה שם גם שמואל המנהל שנראה כמו שבוי של ההורים יותר מאשר מנהל של משהו.

לבסוף אבא של שחר השמיע את קולו: "אני מבקש ממך לעזוב את שטח ביה"ס." הוא אמר.

"למה?" שאלתי.

"אין לנו כלום נגדך אבל אתה לא יכול להשאר בבית הספר הזה." הוא אמר.

שמואל המנהל ניסה לומר משהו אך ההורים השתיקו אותו במבטים מאיימים.

"ילד, אני ממש מצטער אבל אתה צריך להיות בבית ספר המיועד לילדים כמוך." אמר אבא של שחר.

הבטתי בו וראיתי את התיעוב בעיניים שלו.

ניסיתי לשאול איפה יש בית ספר המיועד לילדים כמוני אך לא יכולתי, האיבה המוחצת שלו שיתקה אותי.

מרחוק ראיתי את ורד עומדת ומביטה בי מפוחדת, עיניה הכלביות מביטות אלי בעצבון הטבעי התלוי בהן. אך היתה בהן גם ציפיה אשר באה מהידיעה שתוצאות העימות עכשיו ישפיעו בעתיד על כל הילדים מסוגנו.

ניסיתי להמשיך ללכת לכיתה, אך לאחר צעד:

"ילד לך הביתה."

"אני לא הולך הביתה" צעקתי בבכי.

אחד האבות תפס לי את היד, ואז באבחה אחת במהירות הבזק סובבתי את ראשי, הרמתי את ידי ונשכתי אותו, נועץ את הניבים שלי בשורש כף ידו.

הוא צעק בכאב ושחרר אותי.

"אמרתי לכם שהוא מסוכן, תראו מה הוא עשה לו." צעקה באימה אחת האמהות.

"יא חתיכת דפוק מה אתה עושה? עוף מפה!" אמר אבא של שחר.

הוא תפס בתיק שעל גבי והחל למשוך אותו יחד איתי.

הרגשתי איך כולם נגדי וכי כל מה שאעשה ייזקף לחובתי. זה שבר את רוחי.

נגררתי אחרי אבא של שחר כמו סמרטוט.

מרחוק נשמע קול נהמה עמום ועמוק שהתגלגל וחבט בקירות בניני הרחוב בואכה בית הספר.

ראיתי אותו מבעד למסך הדמעות: את הרעמה הזהובה המבהיקה באור שמש הבוקר, את השרירים העבים כמו חבלי הסירות במעגן לימודי השיט, את האד היוצא מנחיריו כקיטור ומתעבה בצינת הבוקר החורפי.

היד שאחזה בי הרפתה מיד. נשמעו צרחות של נשים וגברים מכל עבר. אך מאוחר מדי.

אבא הסתער בכוחו הבראשיתי אל עבר קבוצת ההורים העלובה מפיץ אותם לכל עבר.

"אבא, עצור בבקשה, לא…." צעקתי בגרון ניחר.

רצתי ונאחזתי בכל כוחי ברעמתו. הבטתי לתוך עיניו האדומות מזעם איום וצרחתי: "אבא, עצור אתה תהרוס הכל."

הוא חבט בכפותיו באבא של שחר כמו היה כדור משחק ולא גבר מבוגר במשקל של שמונים קילוגרם לפחות.

אבא נעל את לסתותיו על צווארו של אבא של שחר ניביו הארוכים מבהיקים בלובנם.

אבא של שחר היה משותק, כל גופו רפוי כמו אנטילופה בסוואנה באפריקה, הממתינה למותה הוודאי בין הלסתות העצומות.

"אבא אל תעשה את זה." צרחתי באוזניו.

יכולתי לראות בעיניו באותו שבריר שניה של החלטה את מאבק האיתנים שלו בדחף העז, הקדום, לרסק את צוואר החיה הלפותה בין מלתעותיו. רעד עבר בגופו כאשר הורה מוחו לבשרו לשחרר.

ואז רצנו. אבא ואני עליו לופת את רעמתו המשורגת. יצאנו מבית הספר וחלפנו על פני הרחוב כמו רוח פרצים המכה בין חרכי הבנינים. כך עד שהגענו הביתה.

בבית אמא בכתה ואבא רבץ בפינת הסלון.

לאחר שבכתה, אמא אמרה לאבא: "זה לא נגמר." והלכה לישון.

למחרת הלכנו אבא ואני יחד לבית הספר. מבטי האנשים ברחוב מילאו אותי בגאווה. הרגשתי מוגן. אבא פסע בראש זקוף, רוח קלה מנופפת ברעמתו המלכותית. זנבו עטור הגדיל בקצהו, מורם לעבר השמים.

בכיתה, מלבד שחר וכמה ילדים אחרים, היתה נוכחות מלאה. כולם ניגשו אלי ושאלו לשלומי.

לפני כניסת המורה לכיתה, ורד דחפה מעט את הכסא לידה והביטה בי. התיישבתי לידה והיא חייכה אלי …

כך מידי יום היינו הולכים יחד אבא ואני לבית הספר, לא היה זכר לאבא של שחר וגם לא לכל שאר ההורים המרושעים מהיום ההוא.

דבר לא העיד על הבאות. ימים חלפו והאביב הגיע. פלומה זהובה רכה החלה לצמוח על צווארי. אבא היה מביט בי ומחייך.

בוקר אחד הלכנו אני ואבא אל בית הספר. במעבר החציה הקטן ליד הבית של אבי דהאן, חנה רכב מסחרי כתום. מעולם לא ראיתי את הרכב הזה לפני כן. לא היו חלונות על גוף הרכב והוא נראה לי כמו מיכל אטום ומוזר שאינו שייך לפינת הרחוב השקטה.

חצינו את מעבר החציה ועברנו את המכולת של מנחם, סופגים את ניחוחות כיכרות הלחם החם שהגיע זה עתה. מאחורי שמעתי חריקה מתכתית של דלת על ציר לא משומן.

הבטתי לאחור, שלושה גברים עם סרבלי עבודה כחולים, פרצו מהדלת האחורית של הרכב המסחרי הכתום ורצו לעברנו. אחד מהם, בחור נמוך עם פנים לא מגולחות כיוון אלינו רובה, חברו, טיפוס מיוזע וקירח עם שרוכי נעל ימין פרומים קרא ברמקול קטן, "אדון לביא אני מבקש שתתלווה אלינו לתחנת השירות הווטרינרית של מחוז דן."

אני נחרדתי, נזכרתי בורד. היא סיפרה לי שזה היה בערך לפני שבועיים כשאבא שלה מר אדי בר-כלב, נשך איזה טיפוס מנוול שהיה משליך עליו אבנים כל אימת שהיה רואה אותו מסתובב ברחוב. הטיפוס היה צועק לו "לך מהשכונה אתה והמשפחה שלך, שיקוץ משוקץ שכמוך."

למחרת הגיעו הפקחים של השירות הווטרינרי ולקחו את אבא של ורד, הם אמרו שזה לצורך תחקיר קצר בעניין הנשיכה, היות והשכן הגיש תלונה.

לבסוף אבא שלה חזר רק לאחר שבוע. ורד אמרה שאביה חזר אחר, שונה ממה שהוא היה לפני כן… בשלב הזה היא החלה לבכות ולא יכלה להשלים את הסיפור.

אבא עצר את הילוכו והסתובב לאחור. כשראה את הפקחים הוא נהם ממעמקים של פראות קדומה. התקדמתי אני לפני אבא ועמדתי מול השלישיה הכחולה. "למה הוא צריך להגיע לשירות הווטרינרי?" שאלתי.

"הוא תוקפני ומסכן את שלום הציבור." ענה הטיפוס עם הרמקול. אבא נהם שוב, הפעם בקול חזק יותר. הלא מגולח עם הרובה הרפה מעט את אחיזתו בנשק והביט לאחור, כמחפש נתיב מילוט. "משה תרגע יא פחדן" אמר לו הרמקול שלא שם לב שדיבר ישירות אל המיקרופון.

"אבא שלי לא עשה כלום והוא לא הולך איתכם לשום מקום." אמרתי.

"ילד אני מבקש ממך להתרחק אנחנו לא רוצים לפגוע בך." אמר הלא מגולח מאחורי הנשק.

"משה אתה תכוון ואני אדבר." אמר המיוזע בעצבנות וכתמים גדולים של זיעה מתפשטים על חולצתו.

"אבי בחייאת דינאק, אולי נקרא לצוות של אורי? הם מתמחים בחתולים גדולים." אמר הלא מגולח למיוזע עם הרמקול. "כל דבר אצלך זה אורי?" התפרץ אבי בזעם. "ימות עכשיו העולם ואני לא אקרא למניאק השחצן הזה. מצידי שהאריה העצבני הזה יאכל לי את הביצים ויעקור לי את הכבד ואני לא אעזר באורי החריין."

ואז המשיך אבי שנראה היה שקילוחי הזיעה נטפו ממנו ככל שהתעצבן יותר. "אתה רוצה שהוא יזקוף את התפיסה הזו לזכותו? אני לא מוכן להמשיך ללכוד רק כלבים, סוסים וחמורים ולקבל שכר של כלבים סוסים וחמורים.

משה מצידו לא וויתר, "למה אבי? למה רק כלבים וכל השאר? זוכר ת'קרנף מרחוב רמב"ם, זה שאמר שהבן שלו חולה ופיטרו את אשתו מהעבודה?"

"כן משה אני זוכר, אבל זה היה רק פעם אחת, כשאשתו של בוריס הראש צוות אוכלי עשב גדולים תפסה אותו על חם עם זברה שהוא לכד יום קודם. אה, ועוד דבר, לא קיבלנו פרמיה על הלכידה של הקרנף ההוא." השיב אבי.

"תגיד אבי," אמר משה, "למה תמיד כשמגיעים אליהם יש להם בעיה? או מחלות או פרנסה או לא יודע מה… מתחננים אליך כמו מניאקים. ככל שהם יותר מתחננים כך אני פחות מאמין להם. רוצים לחיות בין בני האדם עם הילדים המעורבים שלהם אבל גם להשאיר הרים של חרא ברחוב, על זה הם לא מוותרים. לא להתקלח חודשים ולהסריח את הבנין בו הם גרים זו כבר זכות בסיסית מעוגנת בחוקה המסריחה שלנו. צריך לבוא לקראתם, להתחשב בהם להקל עליהם את תהליך ההטמעות בחברת בני האנוש…. בלה, בלה בלה. חארות מסריחים. הם ממשיכים בשלהם, מתנהגים כמו בג'ונגל ממנו באו ורק אנחנו צריכים לוותר."

"טוב משה סיימת עם הגזענות שלך?" אמר אבי והמשיך, "אני מקצוען, אין לי בעיה עם אף אחד, אני באתי לעשות ת'עבודה וללכת הביתה ועל הזין שלי אריות נמרים כלבים, חתולים, או בני אדם. כולם אותו חרא מבחינתי. מהיום אנחנו לוכדים טורפים ומתחילים באריה הזה. אנחנו עוד נשאיר את אורי בלי עבודה." הוא סינן בשקט.

הבחור השלישי שהיה עד עכשיו מאחור התקרב. "אבי תראה ת'בן שלו, ככה מול העיניים של הילד אתה רוצה להשפיל ת'אבא? היית רוצה שיעשו את זה לך? עזוב, בחייאת אבי תשאיר את הלכידה הזו לאורי."

"יהודה יא מניאק, כאשר האריה הזה יגור אצלך בבנין, נראה מה תגיד." אמר משה תוך שהוא פונה ליהודה ומכוון אליו את הנשק מבלי משים."

"תרגיע משה ותזיז ת'נשק. גרים אצלנו בבנין זוג זברות חמודות ופילה אחת, צעירונת מה זה מתוקה מחפשת בן זוג… אז אל תנפנף לי עם האריה הזה כאילו נפלתי מהירח" השיב יהודה.

"ריח טוב יש לחרא שלהם על הבוקר נכון יהודה?" הטיח בו משה.

"אז מתקינים מסנני אוויר. מסתדרים משה. אתה הרי לא יכול לומר להם ללכת, הם אזרחים כמוך."

"בחייאת אבי תגיד לו משהו לדפוק הזה." צעק משה בתגובה, לחיו מרוחה על קת הרובה .

"אמרתי לך, אני לא מעניין אותי אף אחד, זו עבודה שצריך לעשות וזהו." אמר אבי.

"כן… רק עבודה… הרי אתה לא גר איתם אבי, אנחנו יודעים איפה אתה גר…" סינן בלחש משה.

אבי הביט במשה. הקרחת שלו מבהיקה מזיעה ועיניו אדומות מכעס, ואז פנה חזרה לאבא,

"טוב חבר אתה בא בטוב?" הוא אמר.

אבא המשיך לעמוד מולם פוער בנהמה את לסתותיו וחושף את הניבים החדים.

"משה תירה בו את ההרדמה." אמר אבי בקול טעון.

משה ייצב וכיוון את הרובה לאבא. "אל תירה צעקתי."

"אז תבקש מאבא שלך לבוא איתנו בטוב." אמר אבי.

"בסדר, תנו לי לדבר איתו." אמרתי.

אבא הביט בי ודיבר בסדרה של נהמות בעוצמות משתנות, ואני הבנתי הכל. זו פעם ראשונה שאבא דיבר ואני הבנתי, זה לא תמיד היה כך. נזכרתי במה שאמא אמרה לי, "כשתצטרך להבין זה יקרה."

"עייפתי." אמר אבא.

"אתה לא צריך להלחם את המלחמות שלי, הן רק יהרסו לך את החיים." הוא אמר.

"אתה לא הולך איתם, אתה לא תהיה כמו אבא של ורד. אנחנו לא צריכים לוותר." אמרתי.

"תישאר עם אמא." אבא נהם.

"אבא אני בא איתך, אני אעזור לך."

הוא הביט בי במבט פראי ורוח הקרב חזרה לעיניו, "אתה רק ילד, אבל אתה הילד שלי. ידעתי את זה כבר כשנולדת." אמר.

גוף הארי המוצק השתרג בשרירים, הטופרים החדים נשלפו והזנב התרומם מנופף בגדיל הפרוותי כמו דגל קרב,

"תישאר עם אמא ילד, תשמור עליה." נהם.

הבטנו האחד בשני מבינים כי מהדרך הזו, אין חזרה.

ואז אבא הסתער בשאגה שהחרידה את העיר…