צלם אימפריה

הקסלים

הרחק מעבר למדבר, מעל לשממה הצחיחה, עומד חבל ארץ הררי ומסתורי. מעטים בלבד מבני ארצות אחרות מבקרים בו, ואלו שבים לבתיהם עם סיפורים מופלאים על נופים עוצרי נשימה ועל עם מוזר, גמדי המדבר שחצבו עשרות ערים מפוארות מתוך ההרים – הקסלים.

הקסלים נמוכים יותר מבני אנוש, עורם כהה יחסית ואזניהם מחודדות. הם מתלבשים בגלימות אווריריות חסרות צבע והגברים חובשים לראשיהם תורבני עור עז קטנים. רבים מהם חיים בתוך בתי אבן חצובים במורדות ההרים, ואחרים נודדים מעיר לעיר עם עדרי צאן וסחורות. הם יראים מאש ואינם מעבדים מתכת, אך מלאכת האבן שלהם עולה על זו של כל עם בעולם כולו, והם עשירים מאוד באבנים טובות.

מבקרים שבילו זמן ארוך יותר בקסלורט, היא ארצם ההררית של הקסלים, יספרו גם על שש ממלכות גדולות המושלות בארץ ההרים – וביניהם בצר הקדושה, הגדולה מכולן; נווחים, שם הקוסמים האדירים ומקור הנהר הגדול של הדרום, הוא נהר הנווח; גפורת הדרומית, ארצם הקשה והצחיחה של מהגרים שהשכילו לבנות את העיר הגדולה בתבל; ווראן, ממלכה משונה ובה קסלים ובני אנוש חיו בהרמוניה – בעבר; אשניים, ממלכה צעירה ועשירה, מוקפת אויבות אך נשלטת בתוקף מלכות ומוגנת באשליות מופלאות; ועוד ממלכה אחת ישנה בקסלורט, ששמה מהדהד בהיסטוריה של העולם עד היום – זיכרון אפל מן העבר, שם שמעורר אימה, גם אם הולכת ופוחתת, כבר שלוש-מאות שנה. שם הממלכה הזו הוא הרצק.

 

גוויעתה של אימפריה

במשך מאה וארבעים שנה, היית האימפריה הקסלית ההרצקית חזקה וברורה כמו השמש לתושבי ארצות הדרום. זמן קצר לאחר שהנביאים מבצר איחדו את כל העם הקסלי תחת דגל אחד, קמו האבירים והניפו את הדגל הזה אל המרחקים. מדינות, שבטים ואזורי ספר נפלו לידיהם כמו פירות בשלים, שמאז היווסדם רק המתינו לחרב ולדגל. ממלכות גדולות נאבקו בכובשים עד נשימתן האחרונה, אך גם סופן היה ליפול ולהיאסף אל ההיסטוריה האימפריאלית.

בחלוף הדורות, החלו לנשב רוחות חדשות בעם הקסלי – כשהמצביאים הדגולים היו למנצחים, ולאחר מכן לשליטים ולעריצים מטילי מורא, והכוהנים נעשו חשדניים יותר ויותר, הלבבות החלו למאוס בדגלים ובמסעות ולחפש את האור במקומות אחרים. מה שהחל בתור התעוררות דתית קטנה באזור השמרני והמיושן של האימפריה, עורר בתוך מספר שנים מרד שגרר בעקבותיו מהפכה. המצביאים הגדולים, שבעבר הובילו את ההמונים אל הניצחון, הובלו כעת על ידי אותם ההמונים אל היכלות המשפט שבהם נקבע מותם. ועם מותם של הגיבורים, בא קיצה של האימפריה.

חיילים זנחו את כלי-נשקם, מפקדים איבדו את כוחם. הכול נסו מן המושבות חסרות המגן בחזרה אל המולדת, שקיבלה אותם כמו אבן גרניט קרה וקשה. החוטאים, כך קראו להם יושבי הערים, החוטאים שעזבו את קסלורט ויצאו לטרוף את העולם בחרב. עוד ועוד חוטאים כאלו הידפקו על שערי האבן הכבדים של ערי הקסלים העתיקות לשווא, ובבהלה חסרת בושה הותירו לאימפריה המפוארת להתפורר מאחורי גבם.

 

העורבים

תחת השמיים האפרפרים שבטרם שחר, פרחה מן העץ להקת עורבים. עורבים גדולים ושחורים שבאו מן המדבר. פיקחים ומאיימים, הם קראו בקולות צרודים, מנפנפים בכנפיהם ועולים מעלה ומעלה.

הארץ נגלתה תחתיהם לאט באור הגובר – שדות שהיו חרושים עד לא מזמן, ועכשיו קוצי בר אביביים הכו בהם שורש. בתי כפר קטנים ופשוטים, מפוזרים בלי שום סדר וארגון, ובחצרותיהם לולי תרנגולות דוממים.

העורבים נסקו עוד אל השמיים, נוזפים בקולותיהם המאיימים בארץ שנזנחה והתפראה מהר כל-כך. כעת הם שייטו באיטיות מעל למדרונות מוריקים שהובילו לגבעות אבן שנותרו צחיחות, וביניהן גבעה אחת שלא הייתה גבעה למעשה, אלא גיבובים של בתי אבן קסליים, רחובות מדורגים, חומות ומגדלים – דוממים כולם. על פסגת הגבעה-העיר עמד פסלו של הקדוש אשבצר שמול פתח המקדש ויד הנביא שלו מונפת, ונדמה היה שהוא מנופף לשלום לתושבים שעזבו ולא ישובו, או שמא הוא קורא להם לשוב?

כמה מהעורבים התנתקו מהלהקה והנמיכו אל תוך החורבות. הם טסו בגובה נמוך, מכים באוויר בעצלתיים מדי פעם וסוקרים את הקרקע תחתיהם. וודאי יש כאן עוד תבואה מן הכפר, מיסים או סחורות, שנזנחו ושהעורבים טרם ניקרו אותם, ואולי אפילו איזה מטבע, תכשיט או אבן חן.

שני עורבים נחתו בשער העיר – שער אבן גדול ומבוצר, שבוודאי יכול היה לעמוד כנגד צבא אויב וכלי מצור מאיימים לאורך שבועות – אלמלא היה פרוץ לרווחה. העורבים כבר חיפשו במקום הזה לא פעם, והספיקו להגיע למסקנה שכילו את כל אוצרותיו וזנחו אותו – אך כעת שבו, משום מה, כאילו עשוי היה לצוץ כאן עוד משהו בכל-זאת. עוד הם מתייגעים בחיפוש ואינם מוצאים דבר – הרימו שני העורבים את ראשיהם הזהים, ובקריאות צורמות ולא-מתואמות נסקו בחזרה אל השמיים.

 

הדמות בגלימה

באור ראשון של שחר, תחת חומות אבן מאיימות שהגנו על עיירה דוממת, טיפסה במעלה גרם מדרגות מאבן דמות קטנה, לבושה בגלימה ארוכה ואפורה. הבוקר היה קפוא, למרות שהחורף כבר חלף. הדמות הצמידה את הגלימה לגופה והביטה בשער המוכר כל-כך והזר כל-כך. היא התקדמה עוד במעלה המדרגות, ונעצרה רק כששמעה קריאות עורבים, שפרחו מתוך ההריסות.

זוללי נבלות עלובים שכמותם, שודדים, חשבה הדמות. מתוך הגלימה הציץ ראש עגול בעל שיער ארוך ושחור כפחם, אוזניים מחודדות ועור עם גוון אפרפר מעט – פנים של קסלית. הבעת פניה הייתה חתומה לגמרי. היא השפילה שוב את מבטה אל הדרך והמשיכה במעלה המדרגות.

בשערי העיר, הקסלית הניחה את ידה על האבן, כאילו מנופפת לשלום לידיד וותיק. אך האבן לא ענתה לה, היא עמדה קרה ומנוכרת. היא לא כעסה על שנטשו אותה. היא לא זכרה שאי-פעם מישהו נגע בה.

הקסלית המשיכה להתקדם מעבר לשער, חולפת על פני רחבת אבן שמרצפותיה שחוקות. גם אחרי שלושה חודשים ויותר, לא צמח אף ציץ או ניצן בין המרצפות הללו – הקסלים היו בנאים מעולים, ועריהם הנטושות נותרו בשיממונן שנים מבלי להיחרב ולגדל עשבים שוטים. היא עברה בין בתי האבן ובמעלה הרחוב הראשי, שנקטע מדי פעם במדרגה וכך הוביל בהדרגה מעל לשורת הבתים הראשונה אל השורה השנייה שמעליה, וכן הלאה. ללא ספק, עיר קסלית.

הדממה הייתה קלה, כאילו בתוך בתי האבן עוד נותרו הדים למשפחות התושבים. רק קריאות העורבים, שהפרו את הדממה בעזות מצח, הבהירו לקסלית עד כמה שקט ושומם המקום האחרון שקראה לו בית.

היא הסתובבה לאחור, בודקת אם מבפנים העיר נראית חיה יותר מאשר מבחוץ. אבל היא לא – מול פניה נשקף אותו הנוף הכפרי שראתה תמיד כשירדה מביתה שבפסגת העיר, אותו הנוף אבל צבוע בשיחי פרא אפורים. התכלת בשמיים הלכה והתבהרה, ורוחות קלות של בוקר החלו לנשב. אבל אפילו האור והרוח לא הפיחו חיים בעיר שנעזבה.

הקסלית עלתה בגרם מדרגות צדדי, ואז התקדמה בסמטת אבן צרה בין שני בתים גבוהים. משני צדיה נראו דלתות האבן כבכל יום, אותות הזמן לא ניכרו בהן כלל. חותמי המשפחות שגרו כאן עוד היו חקוקים על המשקופים – קונזיראט, הסוריתארב, זינאטון, גרנמאט. עכשיו הם היו רק חריצים באבן.

 

האביר הזעוף

בקצה סמטה ארוכה, הגיעה הקסלית לרחבה קטנה מרובעת. מסביבה עמדו בתים גדולים ודוממים, ובקצה המרוחק עמד ארמון הסיהר, מצודת האבירים – מבנה אבן עצום, בנוי ליופי ולעוצמה, מגדלי האבן שלו חולשים על כל הארץ, חומותיו ושעריו יכולים לבלום כל יצור וכל המון זועם, לא חשוב כמה גדולים הם. השטיחים היפים שנתלו מן החומות ועליהם סמלי משפחות האבירים נתלשו כבר ממקומם ונגנבו, הסמלים החקוקים בסלע לא דהו.

במרכז הכיכר עמד פסל מפואר והדור מאוד עשוי שיש אדום, מפוסל לפרטי פרטים – סיהר גינבור ההרצקי, האביר של חבל גאניץ, ניצב גאה על גב יעל רכיבה מפוסל באבן. בימינו אחז האביר במכוש בעל ידית ארוכה וראש כבד, ובשמאלו מגן אבן עגול שאותות של עוצמה ושל כבוד נחרטו בו. פניו של האביר, העטורים בזקן קצר וסמיך ורעמת שערו מתנופפת מתחת לקסדה אלגנטית, עטו הבעה זועפת אל השמיים, כאילו סיהר גינבור קרא תיגר על העולם כולו ועל תראשיש בעצמה. רק כתם לבן-צהוב שציפור הטילה על עורפו וכתפו הימנית פגמו ברושם המלכותי.

כאן, לפני שנים רבות, כשהפסל נראה לה גבוה כפליים והרחוב עוד היה הומה, סיפר לה אביה על מעלליו והרפתקאותיו של סיהר גינבור. את הסיפורים האלו הכיר כל ילד קסלי בחבל גאניץ, והקסלית האזינה להם שוב ושוב בפה פעור בימי ילדותה. כמה העריץ אביה את האביר הזה, שגאל את הארץ היפה הזו מידי הנוכרים והגן עליה פעם אחר פעם מידי הברברים. האביר שבמורשתו ציווה איתנות – האביר שמעולם לא נסוג ולא וויתר, מעולם לא השאיר את אנשיו מאחור ומעולם לא הניח להם למות.

ועדיין, האביר הזה, ועוד גיבורים רבים כמותו, הרסו את קסלורט. כשהשנים חלפו, החלה הקסלית הצעירה לשמוע מתחת להערצה כלפי האבירים גם מרירות, ואפילו תיעוב – פעם אביר נשא חן לרוצח שהיה מקורב אליו, ושילח אותו לחופשי בעבור קנס סמלי, ופעם ציווה לכרות את ראשו של פרחח קטן כאילו היה כופר. אביר אחר היה לוקח את בנות עמו הצעירות לפילגשים ולנשים, זונח אותן בהיכלותיו המפוארים ויוצא למסעות ארוכים. יותר מכל זכרה הקסלית מקרה שקרה כשהייתה כבר בשיא בגרותה – סיפור על אביר שמכר את אסירי עירו לברברים, להיות להם עבדים, בתמורה לחרב יקרה ואקזוטית. נראה שתאוות הבצע וההוללות של האבירים לא ידעה שובע, ועדיין, הם היו גיבורי ארצה.

היא ניסתה להביט בפניו של הפסל, שלא היו בגובה עיניה. מבטו היה נישא אל השמיים וזועף, כאילו שאל, מדוע עזבת, פירין? והקסלית רק השיבה לו בלחישה רועמת, "כדי להשאיר את המורשת הרקובה שלך מאחוריי". היא הסתובבה במקומה בתנועה מהירה, זועמת, שגרמה לגלימותיה הארוכות להסתחרר סביבה, והתרחקה מהפסל בצעד נחפז. בקצרה הכיכר, ליד שער הארמון, היא פנתה לאחור להביט בפסל מאחורה, רק עוד פעם אחת. מכאן נראה הכתם שהותירה הציפור על עורפו אפילו גדול ומכוער יותר.

 

רוחות רעות בבית

פירין הלכה במהירות בין הרחובות והסמטאות. היא הכירה את העיירה כמו את כף ידה – פנתה כאן ימינה וכאן במעלה המדרגות, כאן בסמטה וכאן ברחוב ראשי, והלכה ברחוב לצד קיר אבן ובו כניסות רבות לבתים, עד שהגיעה לבית אחד ייחודי.

הוא נראה כמו כל הבתים סביבו – קשת פתוחה בקיר האבן, חסומה בקיר מלבנים משושות. משני צדי הדלת היו חלונות צרים וגבוהים. הבית היה תחום משני צדיו בעמודי אבן שהתבלטו מתוך הקיר. על הכניסה הצל גגון קטן, ומימין הדלת עמד כד חרס כחול וגבוה. על המשקוף היה חרוט החותם המשפחתי של פירין ושל אמה ובעלה.

היא עמדה מול הבית רגעים ארוכים, והאזינה לדממה העמוקה מסביבה. רק קריאות עורבים צרודות פילחו את אוקיינוס השקט. לא נשמעו קולות של ילדים ושל עובדים, לא של קבצנים ולא של אדוקים זקנים. קרני השמש העולה עוד ועוד האירו את החותם כאילו לא קרה דבר. היא עמדה כך זמן רב, מביטה בחותם, בוהה בדלת ולא אוזרת עוז להיכנס. ואז הניחה את ידה על חותם האבן, שזיהה אותה, ובמעשה קסם – שהיה יום-יומי בקסלורט – התמוסס מחסום האבנים המשושות מול פניה.

הבית לא היה גדול – חדר כניסה שהוביל למסדרון אבן קטן נחצב בצלע הגבעה, משני צדיו ארבעה חדרים חצובים בסלע ובנויים מאבן. פירין צעדה פנימה בצעדים שקטים, מתקדמת בתוך המסדרון האפלולי והמוכר, מביטה בחדרים הנטושים. אך זה היה כואב מדי – עוד בטרם הגיעה לקצה המסדרון הקצר, היא כבר יצאה החוצה בריצה. הבית היה רדוף – זה לא היה עוד ביתה.

היא ידעה שכך יהיה. בעוד תושבי העיירה מעמיסים את מיטלטליהם על קרונות רתומים לתיישים, כמו תושבי עיירות רבות לאין מספר במושבות הצפוניות של הרצק, עמדו הכוהנים והאדוקים והטיפו להם להזדרז לצאת ולעולם לא לחזור. "מי שיפעל על פי צו תראשיש בלב שלם, הוא יצא מביתו הראשון ולא ישוב אליו אפילו בחלומו, והוא יצא נשכר מטעם השמיים. מי מכם שיישוב ויפקוד את הבתים הישנים, היזהרו! כי רוחות התימהון והשיממון ימהרו לתפוס עליהם חזקה!"

היא יצאה מתוך השער, ומחסום האבן התגשם מחדש. היא לא יכולה לחזור פנימה – לא כרגע, לפחות. אבל היא תנסה, כך החליטה בלבה, בעוד שעה קלה, אולי אחרי סיבוב קצר נוסף בעיר.

 

הנביא אשבצר

כעת פסעה פירין בצעדים כבדים ואיטיים, מהורהרת. היא הביטה בבתים סביבה – הם כבר לא היו בתים, רק מערות אבן מלאכותיות. איזו משמעות יש לתקרה שאיש אינו נמצא תחתיה, ולקירות שאינם מקיפים אף נפש חיה? רק העורבים הארורים האלו, אוכלי הנבלות, המשיכו לשוטט בשיממון הזה. העורבים ואני, היא חשבה, האחת שלא יכולה להיפרד.

מה גרם לה לקום ולחזור אל ביתה הנושן? אולי היה זה המסע הארוך, שעברה עם בני עירה ועוד בני ערים רבות נוספות, מסע שכעת הוביל אותם בחזרה אל המחוז הזה? אולי הוא הופיע לפתע בחלומותיה, קורא לה לחזור אל הביטחון של חייה הקודמים, והיא אפילו לא זכרה זאת? ואולי סתם נכנסה בה לפתע רוח מרדנית, רוח שנשאה אותה באישון לילה הרחק מן השיירה הנודדת, כשאפילו ילדיה אינם יודעים היכן אמם? רק לבעלה סיפרה. רק הוא לא יספר ולא ישפוט אותה.

היא התקדמה בין הסמטאות, חסרת מטרה כעת. עד עתה קיוותה לראות שוב את ביתה, אך משראתה אותו ולא הפיקה מכך כל נחת, החליטה ללכת לבקר פסל אחר – פסלו של הנביא אשבצר שבשער המקדש.

המקדש בעיירה הקסלית הזו, כמו בכל עיר ועיר בקסלורט גופא, נבנה בנקודה הגבוהה ביותר – על ראש הגעה שנבנתה ונחצבה עד שהפכה לעיר עד ללב לבה, ולב לבה של הגבעה היה המקדש ומרתפי הקבורה שתחתיו. הקסלים הותירו מאחור את המתים – אולי היא תלך לדבר עם אביה, שנח מזה שנים ספורות תחת אבן ירקן דוממת וקרה.

היא פנתה בגרם מדרגות קצר שהוביל אותה בחזרה אל הדרך הראשית. שוב היא צעדה בצעד בוטח ומלא כוונה להגיע אל שער המקדש. העורבים מעליה קראו לה קריאות אזהרה – מקדשים נטושים מתמלאים ברוחות הפראיות ביותר, כך אומרים הכוהנים, לכן נהוג להרוס אותם לפני העזיבה. בקסלורט עשו זאת – כאן במושבות לאיש לא היה אכפת להניח משכן לרוחות רעות.

היא התקדמה בצעדים גדולים אל כיכר נוספת, גבוהה מאוד. מסביבה נשקף נוף פתוח שרק מבנה אחד הסתיר ממנה – מקדש האבן הגבוה, מרובה העמודים והקמרונות, ציורי הקירות והפיתוחים האדריכליים. הכוהנים, יש לציין, נהנו מעושר ומשפע גם בארצות החוטאים הנידחות הללו. מיטב אבני החן בנו את מקדשיהם, ומיטב התבואה הוקרבה על המזבחות.

לפני שער המקדש הנהדר, עמד פסל שיש אדום נוסף, זהה בסגנונו לזה של סיהר גינבור ההרצקי. היה זה פסלו של קסלי נמוך ורחב כתפיים, יחף ולבוש גלימות פרווה וצמר כבדות. על ראשו התנשא כובע גדול ומשונה, דומה לאבטיח מעוטר בתבליטים ועמודים. פניו היו כלליים במקצת, כאלו שניתן לשייך לקסלים רבים – כמובן, אשבצר הנביא חי שנים רבות לפני הפסל, ועלה אל השמיים לפני שמישהו הספיק לצייר אותו בפרוטרוט. אך על הפנים הסתמיות הייתה נסוכה הבעה לא סתמית בכלל – מאחורי הזקן הארוך והעבות נשקף מבט מלא בחוכמה ובעוצמה.

שלא כמו סיהר גינבור, אשבצר הנביא הביט מטה אל העוברים ושבים, כשידו פונה לעבר השמיים. במבטו העמוק מים ומשמיים פנה אליהם באזהרה, ובתקווה, וברחמים. אם את סיפורו של סיהר גינבור ההרצקי הכיר כל ילד במחוז, את סיפורו של אשבצר הכיר כל קסלי באימפריה. היחיד שהגיע בחייו לתראשיש עיר האמת, וממנה הביא את החכמה הנעלה – את הפנארה שהדריכה את הקסלים מאז ועד היום, יותר מחמש מאות שנים.

פירין הפנתה את ראשה מעלה והביטה היישר אל תוך עיניו של אשבצר הקפוא באבן. במקומו על ראש ההר הוא היה כנראה חביב במיוחד על ציפורים, שהותירו כתמים רבים על כובעו המשונה, על גלימותיו הכבדות ועל ידו המושטת לפנים. אך כל הכתמים הללו לא נגעו לעיניו המופלאות, כאילו לא שם את לבו אליהם.

מדוע שבת לכאן? שאל מבטו הפסל. פירין השפילה את מבטה אל מולו ומלמלה, "רציתי לראות את הבית שלי ואת הסגאנוט, העיר שבה חייתי וגדלתי, רק עוד פעם אחת…"

באת לחפש כאן משהו, קסלית אבודה, הוא אמר. משהו שאבד לך. אבל לא תוכלי למצוא אותו פה – לא תמצאי פה דבר שיועיל לך.

"לא באתי לחפש שום דבר, נביא," אמרה פירין, "באתי לבקש ממך – להתחנן בפניך – שתשיב אותי ואת יתר התושבים אל העיר!"

קסלית, אמר הפסל, ושום חלק של פניו או של גופו לא זז ורק עיניו דיברו, לא אוכל להשיב אתכם לכאן. עזבתם למצוות הכוהנים, שקראו לכם לשוב אל מולדתכם ואל מסורת אבותיכם, ואיך תרצי שאשיב אתכם לעיר שבה חטאתם כל-כך הרבה?

"לא אני חטאתי, נביא גדול," היא ענתה לו בשקט, "האבירים היהירים הם שהפילו עלינו את הקללה הזו…"

עיניה נדדו מן הפסל אל שער המקדש המפואר שמאחוריו.

שום טובה לא תצמח לך מן המקום הזה, אמר הפסל, כאילו עקב אחרי מבטה. רוחות רעות רודפות את העיר הזו – הן שורצות בבתים וממלאות את המקדש.

"האם אי אפשר לגרש את הרוחות?" שאלה פירין בתחינה, "לגרש את השיממון, לבטל את הגזירה, לזמן בחזרה את התושבים שגורשו מכאן?"

השתררה דממה. רק קריאת עורב רחוקה נשמעה, כאילו ענתה לשאלתה של פירין.

"מדוע אי אפשר לעשות זאת, נביא עתיק?"

משום שאת העבר אי אפשר להשיב, אמר לה הפסל. מה שאת מחפשת, לא תמצאי אותו בעיר הזאת. יש לך משפחה שמחכה לך במקום אחר. לכי אל הארץ שאליה יובילו אותך הכוהנים, שם תמצאי את שאיבדת.

עכשיו הגיע תורה של פירין לשתוק.

"החיים בשיירה אפלים, נביא," היא אמרה בסוף דממה ארוכה, "בכל יום אנחנו צועדים אל תוך ארץ חדשה. אנשים נעלמים בלילה בלב הישימון, בקיפאון ובארצות פרא. איש אינו עוזר לאיש, החיים לא מתנהלים כסדרם. ימים ולילות אנו הולכים, בורחים מהלא נודע אל הלא נודע".

את תמצאי ביטחון חדש ובית חדש אם רק תמשיכי ללכת הלאה. לא איבדת את מה שחשוב באמת…

"בבקשה, נביא! אני לא יכולה!" עכשיו פירין התחילה לצעוק. דמעות עמדו בעיניה – דמעות שקפאו עם תחילת החורף, ועתה נמסו ועלו אל פני השטח. "בבקשה! אל תשלח אותי מכאן שוב!"

אין לך לאן לחזור, קסלית, את חייבת להמשיך ללכת…

"בבקשה! תחזיר אותנו בבקשה!"

את חייבת להיפרד…

"בבקשה אל תשלח אותי מכאן! בבקשה תחזיר את החיים למסלול המקורי!"

קסלית…

"בבקשה!"

 

קריאת העורבים

אבל הפסל לא ענה. פניו נותרו קפואות במקודם, וכעת היו גם עיניו רדודות וחסרות חיים. פירין לא הצליחה להפיק שום מילה מתוך ההבעה המאובנת. היא הצטמררה בתחושה נוראית. היא הרגישה נטושה כמו הסגאנוט וכמו האימפריה, שממנה הייתה חלק.

עורב בודד קרא בצרידות ברקיע מעליה. עיניה הדומעות עוד היו נשואות אל פסלו של הנביא הדומם. "אשבצר!" היא קראה לו בשמו, "האימפריה זקוקה לך! השב את כל התושבים לעריהם, גרש את הרוחות הרעות, בבקשה!"

רוח קלילה החלה לנשב מצפון. קריאות עורב נוספות נשמעו.

"בבקשה!" צרחה פירין, קולה הולך ומצטרד, עיניה עדיין תלויות בעיניו השותקות כעת של הפסל. "לא אלך מכאן עד שתענה לי!"

שום תגובה. הרוח התחזקה. קריאות עורבים נוספות נשמעו.

"בבקשה!"

העורבים התאספו מעליה. פירין כרעה ברך, מקפידה לא לנתק קשר עין – כאילו אם לא תביט אפילו לרגע בעיניו, יעלם הפסל כלא היה.

"בבקשה!" היא צרחה, המילה מתעוותת בפיה למעין קריאה צרודה חסרת מילים. קריאות העורבים הנוראות רעמו מעליה, הדהדו בין הקירות הדוממים…

"בבקשה!" העורבים הנמיכו סביבה, כמעט נוגעים בכנפיהם במרצפות האבן הקרות ואז נוסקים ועולים בחזרה, קוראים סביבה ואל תוך אזניה. עיניה הסתמאו מדמעות, אך היא לא התיקה את מבטה מן הפסל.

"בבקשה!" עכשיו לא יצאו עוד מילים מפיה – רק קריאת עורב צרודה ורועמת, זועמת, נעלבת, מתחננת.

העורבים הקיפו אותה. שדה הראיה שלה היה כתם שחור מרצד.

בקריאת עורב, פירין פרשה את ידיה שהיו לכנפיים, מתחה את זנבה ונסקה לאוויר, מסתחררת ועפה יחד עם העורבים האחרים. היא קראה, קריאות של זעם ושל תקווה, מסתחררת בתוך מערבולת הנוצות השחורות, ואז התפזרה עם הרוח ונסקה עם הלהקה אל שמי הצהריים.

 

רוח רעה

הרבה סיפורים מוזרים נדדו עם השיירות הקסליות, ממושבות הרצק אל קסלורט הוותיקה. הנוודים העניים, למודי הסבל, כנראה המציאו כל מיני עלילות הזויות שלכאורה התרחשו בארצותיהם הנידחת. חלק מן המשפחות הקסליות המבוססות נתנו לנווד עייף קורת גג כדי לשמוע על מעלליו, אחרות היו משליכות לעברו אבנים ומכנות אותו שקרן וחוטא.

בין כל הסיפורים המופלאים נחבא סיפור של שיירה אחת על רוח רעה, הלובשת צורת עורב ורודפת אותם, ובלילה נוחתת וישנה בין האוהלים בלי שאיש יוכל למצוא אותה. שני ילדים קסלים קטנים הגדילו לספר שהרוח הזו היא לא אחרת מאשר אמם שנעלמה בתחילת האביב, שבה אל משפחתה כעורבת לאור היום ובלילה הופכת בחזרה לקסלית.

אביהם של השניים היה צוחק ואומר, איזה דמיון יש לילדים. ובלילות, כשפירין הייתה משנה את צורתה לקסלית לצדו – באוהל הנוודים, בפונדק דרכים מאובק או בביתו של איזה קסלי נדיב – הוא היה מתרה בהם שלא יספרו על כך לאף אחד. היא הייתה מופיעה כשדמעות בעיניה, ועוזבת בדמעות עם אור ראשון. תמיד היה לה קשה להיפרד.