לעולם לא אשמע

שעתיים לפני הניתוח נכנסה לחדר ההמתנה הרופאה המנתחת, דוקטור אֶברַה בן שימול. היא הייתה לבושה בחלוק צבעוני מעל בגדי הניתוח, והשתדלה להיראות כמי שאינה ממהרת ואינה דוחקת בי כלל.

"אני צריכה לקבל ממך חתימה על ניתוח בהסכמה מודעת." אמרה, ואני הייתי מוכנה לחתום על הלוח האלקטרוני מיד, אבל אברה התעקשה להסביר שוב על ההליך, על הסיכויים והסיכונים שבו. זו הכוונה בביטוי 'הסכמה מודעת', אבל שמעתי את הדברים כל כך הרבה פעמים, שהייתי מסוגלת לחזור על ההסבר מתוך שינה.

"אנחנו נשתיל לך עצם ארכובה חדשה. בגלל שהסתיידה, עצם הארכובה שלך לא רוטטת, וזו הסיבה לכך שאת לא שומעת." אברה הקפידה לעמוד מולי, לדבר באופן ברור, ובמימיקה מודגשת של השפתיים הלשון והלחיים, כדי לסייע לי לקרוא את שפתיה. יכולתי לראות שהיא משופשפת ובטח חוזרת על ההסבר לפחות חמש פעמים ביום. לא היה לי כוח, וגם לא חשבתי שלאברה יש משהו לחדש לי. הסתכלתי עליה, על העגיל הסגול הקטן שהתנדנד מאוזנה הימנית, על השפתון השחור, ועל קעקוע הנשר הקטן בצד הצוואר.

השארתי את המבט עליה, כדי לעקוב, אבל נתתי לראש לשקוע בהרהורים. אברה הסבירה שאתחיל לשמוע, לראשונה מאז גיל שנתיים, בזכות חתיכת אלמוג זעירה שתושתל באוזני, על הסיכויים (תשעים ותשעה אחוזי הצלחה), על הסיכונים (קרישי דם, סכנות רגילות של ניתוח בהרדמה מלאה כמו לא להתעורר, ועל האחוז הבודד שבו הניתוח פשוט לא מצליח לתקן את השמיעה). בדקתי היטב את הסטטיסטיקות. בחרתי בית חולים חדיש עם טכנולוגיה מתקדמת, ואת אברה עצמה בחרתי מבין כל הרופאים בבית החולים הזה, אחרי שבחנתי את תוצאות אלפיים הניתוחים האחרונים שנעשו בו. הייתי בידיים טובות.

ידיים טובות. המלים העלו בי תמונה.

***

תמונת ידיים, אצבעות מחוספסות שעצם המחשבה על מראן מעבירה בי צמרמורת לאורך הגוו, ומקצרת את נשימתי. אצבעות עם ציפורניים קצרות, שתמיד אפשר למצוא תחתן שאריות חול, או כורכר, או חמרה. אצבעות שיודעות לכייר את היופי, לתת צורה לשמות ולצבעים, זרימה של חומר במקום שבו אין מלים. גב יד עם עור לבן בוהק, שקמטיו והוורידים הכחלחלים החרוצים בו, מספרים על גיל ונסיון.

כשאברה נכנסה לחדר, היא ביקשה משתיהן לצאת, מאמא שלי ומנְהַרַה. יכולתי לדמיין אותן עומדות בחוץ, נשענות על הקירות המנוגדים, רחוקות ככל האפשר זו מזו, שני קטבים של תיעוב. זו שחורה וזו לבנה, זו טהורה וזו טמאה, שתיהן בשנות החמישים לחייהן, ותהום פעורה ביניהן. שתיהן חוזרות וטוענות שהן אוהבות אותי ורוצות בטובתי. ואם שתיהן אוחזות בי, וביניהן תהום, אז איפה אני?

אני זוכרת את פגישתי הראשונה עם נהרה. זה היה סתיו, ואחרי שבוע של חוסר הצלחה מתמשך בעבודה. במעבדה באותו יום היינו כל הצוות: פסח אברהם, גלי חנוכה וגם קריס מסלר הסטודנט החדש. פסח קרא לנו צוות חגים, וצירף אותי עוד כשלמדתי לתואר ראשון "כי עם השם שלך, את תשתלבי נהדר." היה לי צפוף עם כולם, התקשיתי לחשוב, ויצאתי להליכה ארוכה, לחפש השראה באוויר הפתוח.

רגליי הובילו אותי למחצבת אבן גיר נטושה בצלע הר. באדמה, כשנגעתי בה בידי, יכולתי לחוש רטט שהזמין אותי למצוא את מקורו, רטט שהוביל אותי אל הצלקת הלבנה המבהיקה בצלע ההר, רטט שהפך לתנועה גלית פועמת. דמות שנעה כאילו הפיחה חיים בהר, כאילו בעצם היותה המיסה את ליבו וגרמה לגיר לזרום, ולהתמצק מחדש בדמות רקדנית. היא הייתה הפסלת, וחלק מן ההר הפך לפסל רקדנית, אבל נדמה היה שהיא רוקדת את ההר לכדי פסל. הניגוד שבין גופה הרך לסלע הקשה יצר בי תחושת התאמה אינסופית, שלמות. רק כשהתקרבתי הבחנתי בפרטים: מקדחה, פטישים, איזמלים, דליים עם ממסים. הייתה טכנולוגיה מאחוריה, אבל התחושה הייתה כאילו היא מוציאה מתחת ידיה קסם.

תחושה שהתחזקה כשהתחלתי לדבר איתה. אני נוגעת באנשים כשאני מדברת איתם, התקשורת מאד מוגבלת כשאני רחוקה ורק חוש הראייה מבחין במה שהם אומרים. הולכת העצמות נותנת לשיחה גוון אחר, עומק, אני יודעת מה הם אומרים ולמה הם מתכוונים, גם בלי להסתכל בשפתיים, זה אחד מהדברים שהופכים אותי לשומעת. כך שאני תמיד משתדלת לנגוע בבן שיחי. אבל נהרה. לגעת בנהרה היה קסם. גם מעבר לשכבת האבק שעטפה אותה, מעבר לקמטים בגב היד, אפשר היה לחוש בקסם. גם כשלא הצלחתי לנסח אף אחת מהשאלות שבערו בי, מי היא, כמה זמן היא מפסלת, האם מה שאני רואה בפסל הוא השקפת עולמה, לא יכולתי להניח לידה.

נהרה חייכה חיוך שמילא אותי באושר, ודיברנו. דיברנו כאילו המשכנו שיחה שקטענו בלי משים, כאילו הכרנו זו את זו שנים. היא הסבירה לי על ההבדלים בין חיתוך קשה וחד באיזמל ועיצוב רך ועגול בהמסה, ואני דיברתי על הסימטריה של הגרף שיוצרת תנועת הרקדנית המפוסלת בסלע. רק כמעט שעה אחר כך, כשחלקנו תפוז שהביאה, רק אז הבנתי שבכל הזמן הזה המשכתי לאחוז בידה, ובכל הזמן הזה היא לא דיברה אלי דבר במלים. כשהייתה צריכה להשתמש בשתי הידיים כדי לקלף את התפוז, הבנתי שעד אותו הרגע דיברה אלי בשפת הסימנים. כששאלתי למה היא דוברת שפת סימנים, אמרה ששמיעתה נפגעה בעבודה.

"מחצבות ומקדחות. זה אף פעם לא עושה טוב לאוזניים." אמרה לי, ידי שוב בידה.

"ואת מתגעגעת לזה, לשמיעה שאיבדת?" שאלתי, ואצבעי ליטפה את העור הבוהק בגב ידה.

"לפעמים." ענתה, ויכולתי לשמוע דרך העצמות את הרבדים השונים של התשובה: האובדן שחוותה כשאיבדה את שמיעתה, הייאוש ורפיון הידיים כשחשה עצמה מזדקנת לבלי שוב, הנחמה כשמצאה דרכים אחרות לתקשורת.

"ואת, לך לא קשה שאת לא שומעת?" שאלה אותי, וגרמה לי לפעור עיניים בתמיהה.

"ברור שלא. אני שומעת. השמיעה לא חסרה. יש לי כל כך הרבה מעבר." והמלים שלי נותרו שם, ללא המשך.

"את לא נראית שומעת. איפה הגלימה הצבעונית, העגילים הגדולים, הקעקועים על כל הגוף?"

חייכתי. סטראוטיפים. את הקעקועים הראיתי לה כמה ימים אחר כך, ואת הגלימה לובשות רק הכוהנות, ורק בזמן טקסים.

"אני שומעת, אבל לא כוהנת. אני מתמטיקאית." עניתי, ומיד נשטפתי גל אשמה. "סוג של מתמטיקאית. מתמטיקאית בערך, דמי קולו." מתמטיקה היא פסגה, מטרה שמותר לשאוף אליה, אולי אי פעם אגיע. הייתי כבר שמונה שנים במקצוע, אבל לא הרגשתי שמותר לי לכנות את עצמי מתמטיקאית. אולי יום אחד.

***

"סיגד? את איתי?"

זו הייתה דוקטור אברה. שכנראה פנתה אלי לפחות שלוש פעמים, לפי חוסר הסבלנות שהייתה רשומה על פניה.

"כן." עניתי. "סליחה. מה שאלת אותי?"

דוקטור אברה הציגה בפני את המסך שעליו הטופס, והצביעה על הפינה השמאלית התחתונה. קראתי אותו, ברפרוף. סיגד כהן, חירשות מלאה מגיל שנתיים על רקע אוטוסקלרוזיס, מועמדת לניתוח השתלת תותב של עצם הארכובה. מודעת לסיכונים האפשריים, מודעת שזה ניתוח אלקטיבי, וההליך אינו הפיך. כן, אני מודעת. כן, אני בוחרת. לרגע היססתי לפני שהנחתי את האצבע על הקורא הביומטרי לחתימה. עד כמה אני בוחרת, ועד כמה נכפה עלי? עד כמה הבחירה בידינו?

***

הפעם הראשונה בה הבאתי את נהרה הביתה, לפגוש את אמא שלי.

זה היה כחודש אחרי שפגשתי אותה במחצבה, ושבועיים אחרי שעברתי לגור אצלה. מבחינתי לקחת אותה לפגוש את אמא שלי הייתה הצהרה. דיברתי איתה על בנות זוג קודמות, אבל מעולם לא הצגתי אותן בפניה, למרות שביקשה. כי חשבתי שאני צעירה מדי, או שהקשר לא מספיק רציני. פשוט מעולם לא עשיתי את זה.

לפני שצלצלתי בפעמון הכניסה, הסתובבתי ועמדתי מול נהרה. העברתי יד בשיערה השחור, סירקתי אותו לאחור וחשפתי את עור המצח המבהיק. אחר כך, הכנסתי את החולצה לתוך המכנסיים, ויישרתי את קמטי הבד.

"אני נראית בסדר?" שאלתי.

"את נראית מדהים." אמרה נהרה, והניחה יד על לחיי. המגע שלה, מחוספס ונוכח, הרגיע אותי. יכולתי להרגיש שזו אמת. באמת נראיתי מדהים, לפחות בעיני נהרה.

"גם את, ואני שמחה שאת איתי." עניתי.

אחזתי בידה וצלצלתי בפעמון. אמא שלי פתחה את הדלת אחרי פחות מדקה, ואז עמדה בפתח.

והמשיכה לעמוד בפתח. האור מאחוריה יצר הילה סביבה, והפך אותה כהה מתמיד.

עיניה עברו על נהרה, מכף רגל ועד ראש, ואז חזרו וננעצו בעיני.

עשיתי תנועה לעבר הפתח, אבל אמא שלי סימנה 'לא' קטן בראשה. לא הצלחתי להבין מה היא חושבת, לא בלי לגעת בה.

המשכנו לעמוד בפתח מולה.

ואז צלצל הטלפון של נהרה, יכולתי לשמוע אותו דרך המגע ביד. היא הוציאה אותו מן הארנק, ניתקה ממני מגע, וענתה. כשגבה אלי, לא יכולתי לדעת מה היא אומרת.

כשנהרה סיימה את השיחה, הסתובבה ודיברה. באוויר, בלי לגעת בי, פניה גלויות אלי ואל אמא שלי, מאפשרת לשתינו להבין "מצטערת. אני מוכרחה ללכת. מקרה חירום דחוף אצל חברה. סליחה גברת כהן, בפעם אחרת אולי."

ואז הלכה משם. הלכה ממני.

אמא שלי הסתכלה עליה עוד זמן קצר, ואז פינתה את פתח הדלת. כעת יכולתי להכנס.

פסעתי צעד אחד קדימה, ואז היא תפסה בכתפי.

"איך יכולת? אלי, הביתה, בלי להזהיר מראש? אחת שכמותה?" היא אמרה 'אחת שכמותה', אבל בכתף, במגעה, יכולתי לשמוע 'יצור שכמותה'.

"מה? על מה את מדברת?" הזעם תפס אותי בלתי מוכנה, פעפע בתוך בטני והשליך את ידה מכתפי. בכוח. "רק בגלל שהיא נצ'ית? מה עובר עליך?"

אמא שלי קימטה את המצח, כמנסה להבין. זה הרבה יותר קשה לאנשים כמונו להבין כשלא נוגעים, כשאין שמיעה. יכולתי לראות שהיא מנסה לגעת בי כדי להבין יותר טוב את המלים, אבל הגזענות שלה הממה אותי, לא יכולתי להכיל אותה או לשאת את מגעה. שתתאמץ ותקרא שפתיים, לא בא לי עליה.

"נצ'ית? מה פתאום נצ'ית." היא אמרה, וראשה המשיך לסמן 'לא'. "את יודעת שהמון כוהנות נכנסות לבית הזה, ורובן לבנות. מה זה קשור לצבע?"

"אז מה קורה? מנעת ממנה להכנס בגלל שכואב לך שאני מזיינת אשה? בגלל שהיא מבוגרת ממני? מה עובר עליך?" המלים הבוטות והפוצעות יצאו מתוכי, כמעט בלי שליטה. עד הרגע שכאבתי את עלבונה, לא ידעתי עד כמה נהרה חשובה לי. רציתי להכאיב לאמא שלי בחזרה.

"לא. זה לא ככה. אני מקבלת את הבחירות שלך. את יודעת שאני מקבלת. אבל. אבל ריקוסי. סיגד, הגזמת. לקחת לך צעצוע מהקאסטה הכי נמוכה, והבאת אותה." פניה לבשו הבעת תיעוב בלתי נשלטת, כאילו נכנס כלב והשאיר ערימת צואה באמצע הסלון "אלי. הביתה."

ריקוסי? טמאה? ניסיתי, אבל באמת שלא יכולתי להבין. העור? לזה היא התכוונה?

"אמא" ניסיתי להשאר שקולה, למרות הכל "את מתכוונת לעור שלה? זה לא מדבק, יש לה מחלה אוטואימונית שנקראת בהקת, ויטילגו. זה לא הופך אותה לטמאה. מותר לגעת בה."

"לא. אסור. את שומעת, ואסור לך לגעת בה. אני לא מבינה, את רוצה לזרוק את כל זכויות היתר שלך, כמו להסתובב איפה שבא לך ועם מי שבא לך? את לא יכולה להרשות לעצמך לוותר על המעמד, תחשבי על הילדים שיהיו לך פעם, ולא רק על עצמך. את לא יכולה לוותר על הפריבילגיות שלך סתם ככה."

התקשיתי להקשיב. מעבר למלים שלה, שהיו מרתיחות, תגובות הגוף של אמא שלי חירפנו אותי לגמרי. הגוף שלה אמר מלים כמו שנאה, תיעוב, חשדנות, בוז. ובו זמנית היא דיברה על דברים חיצוניים, כסף מעמד ופריבילגיות, כאילו יחסים בין אנשים הם חומריים בלבד. ואני, אני הייתי מוכנה לוותר לגמרי על החומרי, בשביל אהבה ושלמות, וזה מה שניסיתי להסביר לה.

כמה דקות אחר כך, מצאתי את עצמי מחוץ לבית ילדותי, כועסת בכל גופי. כעס שניצת מחדש כשקיבלתי זימון לוועדת המשמעת.

עברו מספר שבועות ומצאתי את עצמי מול וועדת המשמעת של השומעות. הכוהנות ישבו על כריות במעגל סביבי, אוחזות ידיים לשפר את התקשורת ביניהן, מותירות אותי משקיפה בלבד. היו שם כעשרים נשים, בגילאים שנעו בין שלושים לשבעים, בתסרוקות שנעו בין קצוץ לצמות ארוכות, בגלימות צבעוניות שהזכירו לי פרפרים. לרובן היו עגילים גדולים.

"לאורך שנים אנחנו מוותרות לסיגד שוב ושוב. כבר כשאישרנו לה להפסיק להיות פרח כהונה ולהפוך מתמטיקאית חשבתי שזה מוגזם. ילדים צריכים שיציבו להם גבולות." זו הייתה מירה, סגנית הכוהנת הראשית, שדיברה אל אמא שלי. כבר שנים שהיא מנסה לחתור תחתיה, והצרות שגרמתי לאורך השנים סייעו לה בזה לא מעט. קעקוע הנמר על לחיה הבהירה של מירה רטט כשדיברה, כמו מוכן לזנק לטרף.

"אני נוטה להסכים. זה מקרה של להיות או לחדול." שרון שדיברה הייתה חברת ילדות שלי, אבל עכשיו בתלבושת הכוהנות המסורתית, בקעקוע האיילה המנתרת שעל הלחי, נראתה זרה.

"סיגד תצטרך לבחור בין האמונה לבין הריקוסי שלה." הוסיפה טליה, אחת מן הכוהנות הוותיקות, שיערה הלבן הארוך כמעט מסתיר את משיכת הכתפיים. "אין דרך אחרת." יכולתי לראות את אמא שלי מתכווצת על הכרית, ואת כל הכוהנות האחרות מהנהנות.

לא הייתה לאמא שלי ברירה, בנוסף אולי היא חשבה שגזר הדין המשמעתי יגרום לי לוותר על נהרה, אבל בעיקר לא הייתה לה ברירה, החלטת המעגל הייתה ברורה, והייתה נגדי.

"אנחנו מונעים מאמונה, זה היסוד והשלד שלנו." אמא שלי אמרה "בלעדיה, אין לנו חיים." התחלתי לנענע בראשי.

"סיגד. יש לך שלושה שבועות להתלבט. בסופם תחוייבי להחליט בין שתי דרכים. אם תבחרי בדרכינו, תצטרכי לוותר על זוגתך. אם תבחרי בה, תצטרכי לוותר על האמונה, ולעבור ניתוח השתלת ארכובה." רציתי לענות מיד, אבל אמא שלי עצרה אותי "יש לך שלושה שבועות. הוועדה תתפזר עכשיו."

כשדיברתי עם נהרה בשלושת השבועות האלו, היא בעיקר הקשיבה ושאלה אותי מה המשמעות. ניסיתי להסביר את ההיבטים ההיסטוריים, את היווצרות הקאסטה העליונה של הכוהנות, נשים שיכולות לשמוע כתוצאה ממחלה תורשתית שנקראת אוטוסקלרוזיס, שגורמת להסתיידות של עצם הארכובה, ולאובדן שמיעה בגיל צעיר. מחלה שתוקפת גם גברים, אבל רק אצל נשים היא מאפשרת שמיעה, הבנת המהות הפנימית. שומעת יכולה להפוך לכוהנת, אחרי מסלול הכשרה מפרך. השמיעה היא רק פוטנציאל, לא הבטחה.

הכוהנות שלמדו להשתמש בשמיעה מהוות שופר, דרך בלתי אמצעית להבין ולשמוע את אלוהים, הגורל, המהות, המזל, רוח האדם, איך שלא תבחרי לקרוא לתכונה החמקמקה הזו. לכן הן נבחרות להוביל טקסים דתיים וחברתיים, וזו הסיבה לסטאטוס החברתי הגבוה שלהן. הקאסטות האחרות התקבעו סביב הכוהנות, בהתאם לרצון וליכולת של הכוהנות ליזום ולקבל מגע מאנשים סביבן, באופן מעשי כדירוג מרחק התקשורת והמגע מן השומעות. שמיעה אינה קריאת מחשבות, אלא יותר הבנה הוליסטית של מצב רגשי, מעין קריאת רגשות.

"אני לא יודעת להסביר שמיעה. את מבקשת ממני לתאר תכונה שיש בי כנראה, ושבך אין. כאילו היית עיוורת ומבקשת ממני לתאר לך צבעים." זה אולי לא היה הדבר הרגיש ביותר להגיד לאשה חירשת, אבל כבר הייתי עייפה.

"אני גם לא מבינה את הקטע של האמונה. אני לא מאמינה באלוהים. עד גיל שמונה האמנתי פחות או יותר, אבל אלוהים זה עניין של בחירה, ואני בחרתי אחרת. זו גם הסיבה שאני עוסקת במתמטיקה ולא מנהלת טקסים. וכל הקטע של הקאסטות, למיין לפי סוגי עור, למי מותר שכוהנת תיגע בו ותדע אותו ותבין אותו עד עומקו, ומי אסור. כל הקטע הזה הוא מיושן ומיותר, ואני לא מבינה בשביל מה זה טוב."

"ובכלל. על הזין שלי. אני מתמטיקאית סבירה, והייתי מחורבנת כפרח כהונה. והשומעות אישרו את הבחירה שלי במתמטיקה, אז שיקבלו גם את הבחירה שלי בך."

"אני חושבת שאין לך מושג על מה את מוותרת ככה בקלות." נהרה אמרה, ומצחה התקמט "את עיוורת לפריבילגיות, כי יש לך אותן. אם ייקחו אותן ממך, תיפלי לתהום. את נאיבית כמו ילדה, רק בגלל שגדלת עם כפית של כסף. "

זה נמשך ונמשך. ניסיונותיה להבין, וניסיונותיי להסביר. בסוף נהרה קיבלה את בחירתי בה, בחירה שהייתה אמורה להיות מובנת מאליה.

בתום שלושת השבועות, שוב מול וועדת המשמעת, כשהודעתי להן שבחרתי בנהרה, יכולתי לראות את פני אמי מחווירות. היא שברה את המעגל והתקרבה אלי, ונגעה בי.

"סיגד." היא אמרה את שמי, וכל גופה נע כתפילה. "כך קראתי לך כשנולדת, לפני עשרים ושמונה שנים, לסמן את הכיסופים, הכמיהה אל ציון השלמה, ציון שבלב." ידה נגעה בבית החזה שלי, ונשארה שם, חמה "את, יותר מכולן, צריכה להבין מה מסמלת האמונה, השאיפה להגיע, התשוקה להתעלות." המלים שלה מולי, ידה על חזי, שכמו ניקזה אליה את כל החום המשתוקק והכמֵהַ, כמעט ושינו את החלטתי.

חשקתי את שפתי, ונענעתי בראשי לשלילה. אני בטוחה שבנוגעה בי, יכלה לחוש את רבדי ההתלבטות, את שבריריות ההחלטה. אבל היא לא יכלה להתעלם מהתשובה שנתתי, והייתה מוכרחה לקבל את הבחירה.

***

"כן." עניתי לדוקטור אברה, והעברתי את האצבע על הקורא הביומטרי. "אני בוחרת לעשות את הניתוח."

"מצויין. אני אתן למלוות שלך לבוא ולהפרד. עוד כחצי שעה ניקח אותך לחדר הניתוח. שיהיה לנו בהצלחה." אברה סיימה, ויצאה מן החדר, בהשאירה את הדלת פתוחה.

יכולתי לראות את אמא שלי ונהרה, מנסות לעבור בפתח הדלת בו זמנית, בלי למנוע זו מזו את הכניסה, ובלי לגעת זו בזו. בסוף אמא שלי עברה ראשונה.

היא ישבה על המיטה, והניחה את כף ידה על לחיי.

"אילו היית נוגעת בה, היית מבינה אותה." אמרתי.

אמא שלי נענעה בראשה, ויכולתי לחוש את הצער ממלא אותה. צער עצום, אינסופי, שעבר מן היד אל לחיי ומילא גם אותי. "אניה אוודיש אלוהה. אני אוהבת אותך ילדה, יותר מכל דבר אחר, ותמיד אוהב אותך." היא אמרה, נמנעה מויכוח, נשקה למצחי, ויצאה מהחדר.

נהרה נכנסה אחריה, והחזיקה את כף ידי.

"יותר מכל דבר אחר, הייתי רוצה לעשות איתך אהבה עכשיו. זה היה מרגיע אותי הכי שבעולם." אמרתי, והנחתי את אוזני הימנית על החזה שלה, להרגיש את פעימות לבה.

"רק זה חסר לי" שמעתי את החזה שלה מדבר מתחת לאוזני "לקבל עוד הסבר מתמטי."

חייכתי וחיבקתי אותה.

***

זה היה כמה שבועות אחרי שנפגשנו במחצבה, כשעוד למדנו להכיר זו את זו, ונהרה, ששכבה לצדי על המיטה, ביקשה להבין מה בדיוק אני עושה שם במעבדה כל יום, בין כל הרשימות.

"תראי, זה קצת כמו." איך מסבירים מתמטיקה להדיוטות?

"נניח שאנחנו מתארים פונקציה, יש לנו משוואה מסויימת. נניח שיש לנו קירוב פולינומיאלי." ידי עברה על קימוריה, מכתף ועד ברך, וסימנה מתאר קו. עורה נע ממחוספס לחלק, מחום בהיר שאיתו נולדה, ללבן בוהק בשטחי העור בהם קנתה מחלת הויטילגו דריסת רגל.

"אנחנו יכולים לגזור את הפונקציה, ולקבל משהו יותר בסיסי, השיפוע של הפונקציה. איבדנו מידע בגזירה, אבל קיבלנו משהו שיותר קרוב למהות שלה. לאמת הפנימית שלה." טיילתי עם האצבעות עד לשיפולי השד, והתחלתי במסלול עקלתון סביבו. קפלים רכים ובהירים רטטו בבטנה, בקצב שהתאים עצמו לנשימתה, מזמינים אותי לגעת בהם.

"אנחנו יכולים לגזור שוב, ולקבל שינויים בשיפוע של הפונקציה המקורית." אצבעי הגיעה לקצה העטרה, והפטמה השחימה והתרוממה ככל שסבבתי סביבו. "וכשנשווה לאפס אנחנו יודעים שזו נקודת קיצון של הפונקציה המקורית. אבל איבדנו מידע, כי הלכנו עמוק יותר ובסיסי יותר. אנחנו לא יודעים אם זו פטמה אלף." נגעתי בה "או פטמה בית". הגב שלה התקשת, ויכולתי לחוש את הריכוז שלה מתמוסס. "אם נגזור פולינומים מספיק פעמים נגיע לאפס. כל פולינום מגיע לשם. כלומר מצאנו תכונה שמאחדת אותם, תכונה שאם תחפרי מספיק עמוק תהיה נכונה לכולם."

"קצת כמו שכל האטומים עשויים מפרוטונים ואלקטרונים, ונו, איך קוראים להם. נייטרונים?"

"בדיוק." חייכתי. זה היה מרשים שהיא מסוגלת להתבטא במערבולת שיכולתי לחוש מסתובבת בראשה, שהתרכזה בעיקר בשטח הפנים שבין אצבעותיי לעורה. "או קצת כמו שכל היצורים החיים מורכבים מתאים. אם תגדילי מספיק, מתחת למיקרוסקופ יהיה קשה להבחין בין תאי בעלי חיים שונים, הם נראים דומים להפליא."

"אז בתחום שלי, הטופולוגיה האלגברית, אני מתעסקת עם משהו שנקרא קומפלקסים סימפליציאלים. גם עליהם אפשר לעשות פעולה שדומה ללקיחת נגזרת, פעולה שנקראת ״פעולת השפה״. ואני חוקרת משפחות מסויימות מאד של סימפלקסים אינסופיים, ומנסה להבין האם גם את המשפחות הללו אפשר לכנס ו״לקפל״ לסלע יסוד אחד על ידי חזרות אינסופיות של פעולת השפה."

"כן. כן. דברי אלי מלוכלך. מלים ארוכות וקשות עושות לי את זה." נהרה אמרה, ועפעפה. "מה זה קומפלקסים סימפליציאליים?"

חייכתי אליה. "זה אוסף של קבוצות וכל תת הקבוצות שלהן."

"ויש גם את הצד השני." המשכתי, ולא יכולתי לעצור את הצמרמורת שעברה בי. הפסקתי לגעת בנהרה, ורק דיברתי אליה "את הקומפלקסים שלא משנה מה תעשי בהם, לא תקבלי שינוי. הם נשארים כפי שהיו. כמו לגזורe  בחזקת איקס. ביחס לפעולה שבחרנו, אלו נקודות שבת, בלתי ניתנות לשינוי."

"ומכאן העלילה רק מסתבכת," משכתי בכתפי "אפשר לגלות אינספור משפחות של סימפלקסים ולהגדיר אינספור פעולות דמויות פעולת שפה עליהן. ומה שמעניין אותי זה להבין מתי הפעולות שהגדרתי על המשפחות שגיליתי יכולות להביא אותן אל הרמה הבסיסית, שבה כל האובייקטים בקטגוריה שווים בפני אלוהים.״

"חשבתי שאת לא מאמינה באלוהים." נהרה אמרה.

"אני לא מאמינה באלוהים." עניתי אוטומטית.

"את מדברת כאילו אלו שני צדדים, שחור ולבן, טוב ורע, אלוהים ושטן." נהרה התרוממה מהמיטה, והעירום שלה תפס את כל שדה הראיה והפוקוס שלי "זה רק מתמטיקה." היא אמרה "ואת יכולה, אם בא לך, לבחון עלי פעולות שפה" הוסיפה, ונשקה לי.

"כן. זאת רק מתמטיקה." משכתי בכתפי ועניתי, ואחר כן הפסקנו לדבר, ורק נגענו.

***

אמא שלי ונהרה ליוו אותי לדלת חדר הניתוח, ואז תפש את מקומן רופא מרדים צעיר ונמרץ, שעל תגית השם שלו היה כתוב חוסיין עבד ראבו. היה לו שיער שחור שכיסה את העיניים, והוא פטפט בלי סוף ובלי להפנות אלי את הפנים, כך שהתקשיתי להבין אותו. רק כשביקש ממני לספור איתו לאחור מעשר עד אחת, האט, הביט בעיניי והחזיק בכף ידי, וספרנו יחד, עד שנרדמתי.

התעוררתי עם אוזניים חבושות, וכאב עמוק בראש, בין האוזניים, כאב שהלך והתעצם ככל שחלף הזמן. שמעתי צפצוף מוניטור מחדר סמוך, מונוטוני וגבוה. שמעתי קול הוצאת אוויר, חזק ודחוס וכאוב, ורק אחרי כמה דקות הבנתי שזו אני והנשימה שלי. אדם במסדרון גרר רגליים, וחריקת עמוד האינפוזיה שסחב איתו על המרצפות העבירה בי צמרמורת. באחת המיטות הרימה אחות את גב המיטה, והקליק המתכתי ששמעתי גרם לי להתכווץ.

דוקטור אברה הגיעה, הסירה את התחבושות מאוזניי ובדקה אותן תוך המהום בלתי פוסק. קולה המרוצה, שהודיע לי שהניתוח עבר בהצלחה, היה חזק לבלי נשוא. מכאיב.

ניסיתי להתכסות בשמיכה, אבל הרעש נמשך. ניסיתי לנשום, אבל האוויר חתך בריאותי. לא הייתה דרך לעצור או לבלום את המתקפה הנמשכת על חושיי, את הכאב הבלתי פוסק. דמעות זלגו על לחיי, ושמעתי יבבה. שלי.

כמה דקות אחר כך נכנס אח לחדר, אבנר בנימיני, ובתנועות ידיים הושיט לי כוס מים וכדור. הודיתי לו בשקט, בלי קול, והוא חייך וקד קידה. 'יהיה בסדר. עוד יום יומיים. את תראי.' סימן באצבעותיו, ואני קיוויתי שהוא צודק. כמה דקות יותר מאוחר הכדור שקיבלתי שלח אותי לשינה נטולת כאב.

הימים הראשונים שלאחר הניתוח המשיכו באופן דומה: הבלחות של ערות, מלוות בחשיפה בלתי נשלטת ובכאב בלתי פוסק. חודרנות אינסופית, כמו ללכת עירומה במרכז העיר ולהיות ננגעת בידי כל עובר ושב. ואז בכי כבקשת עזרה, ונפילה לתוך תהום של שינה מסוממת כדורים ונטולת חלומות.

אנשים באו לבקר אותי, ולא יכולתי לשאת אותם. עשיתי את עצמי ישנה, והם הלכו.

ששה ימים אחרי שהסירה את התחבושות, הכריזה עלי דוקטור אברה ככשירה פיזית להתמודד עם העולם. מצאתי את עצמי משוחררת מבית החולים, בדרך הביתה.

נהרה באה לקחת אותי, וכל הדרך נגעה בי, באמה, בכף ידי, או שאחזה את ידי בידה. היא התחשבה, ודיברה רק מעט, אבל כל מלה שלה דקרה כדורבנות, עוקצת ומכאיבה. כף ידה, שפעם כל כך אהבתי לחוש על עורי, הייתה עכשיו מחוספסת ושורטת.

בדרך הביתה עצרנו ליד המחצבה. נהרה רצתה להראות לי יצירה שעבדה עליה כשהייתי בבית החולים. פסל של משהו. שעשוי מאיזו אבן. הסתכלתי על האבן, ולא הצלחתי לראות בה דבר, מלבד קיר אבן. נהרה הסבירה, מלאת התלהבות, על זרימה מגע וקונטקסט. לא ראיתי דבר ממה שדיברה עליו. בסוף תירצתי, שאני לא מרגישה טוב, שכנראה מתחיל להחשיך והאור עמום מכדי לראות, שעדיין קצת כואב לי. היא התמלאה אשמה, והמשיכה הביתה מיד.

בשבוע הראשון שלאחר חזרתי הביתה הלך הכאב ופחת. ואם לדייק, עדיין יכולתי לשמוע כל צליל באוזני המתוקנות, עדיין לא יכולתי לשלוט במה יחדור אלי ומה יוותר בחוץ, עדיין למדתי לאיית קקופוניה בכל תא מתאי גופי, ולהכיר עד כמה היא כואבת. אבל התחלתי להתרגל לכאב המתמיד, ויכולתי לראות שביב אור בקצה המנהרה. שאולי בעוד מספיק זמן, אגדל עור שני ואוכל לסנן או להתעלם מחלק מן הקולות, אלו שנהרה קראה להם רעשי רקע והתפלאה שאני שומעת אותם. ואז אולי אכאב פחות.

מה שהציק לי באופן עמוק יותר היה נהרה. הקרבה אליה הפכה קשה לי. גם משום שהיא חזרה וניסתה להציע לי להתבונן בדברים שהיא קראה להם אמנות, ואני ראיתי בהם חומרים בלבד. ניסיתי להיות עדינה, להגיב לעבודותיה בנימוס, לתרץ את חוסר ההתלהבות שלי, אבל יכולתי לראות שאני פוגעת בה. כמו הבדיחה על הזקנים שרדפו בצעירותם אחרי בחורות: זכרתי שאהבתי פעם את היצירות של נהרה, אבל לא זכרתי למה.

היו עוד סיבות לקושי שלי מול נהרה, סיבות מורכבות יותר, מעבר לעיסוק שלה באמנות פלסטית שהפך בלתי ניתן לעיכול עבורי.

אני זוכרת אירוע אחד באותו שבוע בבהירות יתרה. עמדתי וחתכתי סלט, ונהרה נעמדה מאחורי. יכולתי לחוש את חום גופה קרוב לכתפי השמאלית, להריח את הריח שלה, מאובק ועתיק, מחניק. לא יכולתי להתרכז, וכשניסתה לגעת בי נרתעתי. נהרה הבחינה ברתיעתי, וניסתה לחפות במלים, כדי לא להפגע.

"רק רציתי להגיע לסלט, לנסות אחת מהעגבניות, היא נראית מאד טעימה." אמרה, שלחה את ידה לכיוון הקערה ובחרה מתוכה עגבניית שרי, לקחה והכניסה לפיה.

נעצרתי. הסכין רעד בידי. לא יכולתי לחתוך את הסלט יותר, ולא יכולתי לשאת את המחשבה על לאכול מן הסלט שנגע באצבעותיה, בכף ידה הלבנה, מלאת כתמי העור הבוהקים והורידים הכחולים. הסתכלתי על נהרה, ונמלאתי גועל. היא הייתה. היא הייתה לבנה מדי, שמנה מדי, זקנה מדי. הנחתי את הסכין ויצאתי החוצה.

בחוץ היה חושך, וכוכבים ניסו לבצבץ מבעד להילת האור של העיר. האוויר היה נקי וקריר, יכולתי לנשום.

נהרה יצאה אחרי, יכולתי לשמוע את נשימותיה וצעדיה, וחיבקתי את עצמי בנסיון למנוע מכל הגירויים האלה לגעת בי.

"אני מבינה. זה הניתוח. הוא מקשה עליך ואז את מוציאה הכל עלי, אבל זו לא אשמתך." הקול של נהרה חתך וניסר בי, ולא יכולתי יותר לשאת אותה ואת הקבלה וההבנה שלה.

"תשתקי." צעקתי עליה "דפה יארגאת. תסתמי את הפה. את לא מבינה כלום."

נהרה לכאורה הבינה. אבל היא הבינה את סיגד שלפני הניתוח, ולא הייתי בטוחה שנשאר מהסיגד הזו משהו בתוכי. נראיתי לה אותו הדבר כמו תמיד, והיא לא השכילה לשמוע את התוהו ובוהו שבתוכי.

יצאתי מהבית בטריקת דלת, ולא שבתי עד הבוקר.

הימים הבאים הרגישו כמו החלקה במדרון, שהופך תלול יותר ויותר, בלי יכולת לעצור או לשנות כיוון, ובלי לדעת היכן מסתיים המסלול. בכל יום גיליתי דבר נוסף שבעבר הביא לי עונג, והיום השאיר אותי אדישה. שחיה, קליגרפיה, פענוח צפנים, חתולים. כולם איבדו את הטעם, או שאני איבדתי אותם. הגרוע מכל הייתה הידיעה שזו אשמתי. ניתנה לי הבחירה, ואני בחרתי לאבד. לא ידעתי כמה עוד נשאר לי לאבד.

כמה ימים אחר כך חזרתי למעבדה. החיים בבית הפכו לסיוט, ניסיון ארוך ומתמשך להתחמק מנוכחותה של נהרה, להיות רק במקומות שבהן היא לא תהיה, לתכנן את הזמן כך שלא אצטרך להפגש איתה, לדבר או לראות אותה. קיוויתי שבמעבדה יהיה לי מפלט.

כשנכנסתי, כולם שמחו לראות אותי, ואמרו שהתגעגעו שהמעבדה לא אותו הדבר בלעדיי. גלי אפילו הגדילה לעשות והציעה לי קפה.

התיישבתי ליד השולחן, ושלפתי את רשימותיי מהיום שלפני הניתוח. רק שבועיים עברו מאז, אבל הרשימות, אוסף הערות ותזכורות לעצמי, היו חסרות מובן.

לחבר אפס ולכפול באחת אלו נקודות שבת. תאי בעלי חיים זהים זה לזה, ואותו כנ"ל גם תאי צמחים, אבל אם את עוברת לרמת הדי.אנ.איי כבר איבדת את האחדות, צריך לעצור את הזום ברמה מועדפת? איך נכון להתייחס למספרים מרוכבים, או בכלל חבורה ציקלית, שבה סדר פעולות ידוע מחזיר את האיבר לערך הראשוני. מה עם פרקטלים, שם החזרה אינסופית אבל הגודל משתנה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

עשרות עמודים של רשימות. הערות על יופי וסימטריה, שנכתבו מתוך התפרצות רגשות עזים.

ידעתי שזו אני שכתבתי את הרשימות. יכולתי אפילו לזכור את הנסיבות בהן נכתבו רוב ההערות. אבל לא יכולתי להכנס לנעליה הרגשיות של זו שכתבה אותן. מה חיפשתי ומה רציתי להוכיח? למי לכל הרוחות זה משנה אם איברים בחבורה מתנהגים כך או אחרת.

לא שכחתי את המתמטיקה שלי. היא עדיין הייתה מובנת ונהירה לי, אבל הפסקתי לראות בה יופי, היא הפכה להיות אוסף חישובים טכניים, חסרי ייעוד מוסרי או חתירה למטרה. כמו שאר האובדנים, אפילו לא יכולתי להצטער ולבכות אותו. איבדתי את הרצון לרצות.

בפינה מולי יכולתי לראות את קריס וגלי מביטים בי, מצפים. מעבר לדלת הציץ פסח. לקחתי את כוס הקפה שגלי הכינה ולגמתי ממנה. משתנקת, ירקתי מיד ושולחני התכסה קצף קפה מלוח. שלושתם פרצו בצחוק, באו וטפחו על כתפי.

"ברוכה השבה." פסח אמר, ואז הניחו לי לנפשי. ישבתי מול השולחן המטונף, על סף בכי. "זה רק תעלול קטן ומטופש" אמר קול בראשי. "מצד אנשים שאני אוהבת וסומכת עליהם, כשאני מדוכאת מלכתחילה." אמר קול שני "אנשים שאהבתי וסמכתי עליהם."

באופן פתאומי היכתה בי הבנה, שלזה הכוהנות התכוונו כשאמרו שאאבד את האמונה. לרגע חשבתי לדבר עם אמא שלי, לשאול אותה אם אכן לזה הן התכוונו, האם הן ידעו ולא הסבירו עד הסוף. אחרי רגע שיניתי את דעתי. יכולתי לתאר לעצמי את תגובתה. תגובה שמתחילה ב'אמרתי לך', ומסתיימת ב'את בטח נורא מצטערת שזה לא הפיך.' אבל היא לא אמרה לי, אף אחת מהן לא סיפרה על החדירה המזעזעת שעובר כל אדם ששמיעתו תקינה. אף אחת מהן לא סיפרה שאובדן האמונה משמעו אובדן היופי. אובדן המשמעות. אולי הן רצו שאאבד את האמונה כי שנאו אותי, אולי אי אפשר להאמין באף אחד ובשום דבר, כי הבל הבלים הכל הבל. איך אפשר להאמין ברוח האדם? ואם אי אפשר להאמין ברוח האדם, אם כל העולם פרנג'י ואין איש לצדי, משלנו, אז מה הטעם?

היה לי ברור מה אני הולכת לעשות. נותרו בעיקר הפרטים הקטנים. איפה, איך.

לא בלהב או בנשק חם, זה יהיה מלוכלך מדי, ויגרום לאנשים חוסר נוחות, אפילו צער. לא בכדורים או סמים. מישהו עוד עלול למצוא אותי לפני הזמן ולחלץ אותי מזה. אז איך? איפה?

יצאתי מהמעבדה, בלי להודיע לאיש, והלכתי לכיוון הים, למקום תצפית מראש אחת מגבעות הכורכר. תמיד אהבתי את הים, ואולי הגיע היום שהים יאסוף אותי אל תוכו. חורף, קר, שחייה של שני קילומטר לעומק הים, עד אפיסת כוחות מוחלטת, שלא תאפשר לי להתחרט ולחזור אל החוף. ואולי תיקח אותי ההיפותרמיה כבר קודם, או כיווץ שרירים שיטביע אותי, ויאסוף אותי למקום שגם בו לעולם לא אשמע את קולו של אלוהים, אבל לפחות זה לא יכאב כל כך.

חיפשתי בתוכי קולות אחרים. אם יש בכם אל, ולאל בכם נתיב, ואני לא מצאתיו. אם יש אל, יופע נא מיד.

לא שמעתי דבר, לא בעולם כולו, ולא אף רחש קל של התנגדות פנימית. צפיתי בים במרחק, פועם את גליו.

לכתוב משהו? אולי. אבל לא כדי להפיל אשמה. איש מהם, לא צוות חגים, לא הכוהנות, לא אמא שלי, לא נהרה, לא רצו במודע להרע לי, וכל מה שעשו, עשו מתוך אמונה פנימית. אמונה שאני היום לא יכולה להיות שותפה לה. הם השאירו את הבחירה בידי, והיום אני בוחרת.

אני אלך אל החוף, אסיר את הבגדים, אקפל אותם ואשאיר בערימה. ביניהם אשאיר דף, פתק שיתגלה כשיחטט מישהו בערימת הבגדים המיותמת: 'הלכתי. לא הצלחתי לשאת את כל הכאב הזה בלי שלד פנימי. זו לא אשמתכם. היו שלום'.

הגופה שלי, כהה אך חיוורת, תישטף מתישהו לחוף. אדם שירוץ על החוף ימצא אותה. קבוצה של ילדים יגעו בה במקל. אשה שתצא לטיול עם כלב תעצור אותו מלרחרח את הגוף המת. מישהו יצטער? למישהו יהיה אכפת? האמנתי שלא. לא שמעתי בי אף קול מתייפח, מבכה את מותי, צועק בי הצילו.

ירדתי מהגבעה לכיוון הים והתקרבתי אל הקו הגלי המפריד בין החול והמים, בין חיי למותי.

חלצתי נעליים, פשטתי חולצה ומכנסיים, קיפלתי והנחתי בערימה. צעדתי צעד, ועוד אחד, ועוד אחד. כפות רגליי נגעו במי הים המקפיאים של אמצע החורף. לא הרגשתי אותם כלל.

ואז שמעתי אותה. מנגינה של חליל. מלודיקה דקיקה ומסתלסלת, עולה, מתחננת, מתחנחנת.

הקשבתי.

מנגינה במינור, מלאת געגועים למשהו שפעם היה ולא ישוב עוד לעולם. איטית, אינסופית. עולה, נשברת, מטפסת שוב, בכמיהה לפסגה שלעולם לא תגיע אליה.

יכולתי עכשיו לשמוע איך רחשי הגלים עוטפים את המנגינה, רעש לבן שמספק לה נפח ועוגן, מונוטוניות מנוקדת בפרצי משברים.

והרוח. הרוח שנשבה ותרמה נהי וילל, עוצרת ונושבת חליפות, מסחררת מערבולות קטנות בחול ובין הגלים, כמנסה למחות את הקו המפריד.

קריאות השחפים. צעקות צורמות וצרודות, באות במפתיע, ופוסקות באחת עם צלילת השחפים אל המים.

הקשבתי. להרמוניה. לדיסהרמוניה. יכולתי לשמוע את כל הרמות בו זמנית, כמו תזמורת מורכבת, כמו סופרפוזיציה של מציאויות. היו שם תבניות בתוך תבניות, באות והולכות, קמות ונופלות. האם היו קיימות באמת, האם התקיימו באוזניי בלבד?

עמדתי והקשבתי ונתתי למנגינה לזרום בי. לאט, נמלאתי פליאה, על שהפרידה והוויתור הכרוכים בניתוח, אפשרו לי לשמוע אותה, שחוץ מאובדנים אולי הייתה בו גם פתיחת דלת.

הקשבתי עוד, עד שהתחלתי להרגיש קור. עד שידי ורגלי המעורטלות הודיעו שאמצע החורף עכשיו, והגיע הזמן להתלבש. עד שכפות רגלי הודיעו שהן רטובות וקפואות ועייפות וזקוקות למנוחה. עד שבטני בישרה שהגיע הזמן לאכול. כרעתי על החול וחיבקתי את עצמי, עד ששקטה נפשי.

את אלוהים לא אשמע עוד, אבל אולי אפשר גם ככה. לבנות בי פיגומים, לגדל שלד חיצוני. תמוכות להשען עליהן, לחיות את החיים, כשזו כל התכלית. רק לחיות את החיים.

ואז קם גופי, והלך משם, ואני קמתי ובאתי אחריו.