מלחמת העולמות

הערות המחבר

מוזכר שם טלסקופ חלל בשם 'הטלסקופ הגדול מאוד'. הוא אמיתי

הגיבור הראשי מבוסס קצת על דמות השחקן במשחק דאוס אקס

רוב הדמויות הראשיות הן יהודיות וחלקן מישראל

המשך קריאה מהנה

 

פרולוג

"להתראות מותק" אמרתי בעלייתי לחללית לאשתי "נתראה בקרוב". נכנסתי לחללית ונרשמתי בשמי.

על הדלת הרחוקה ביותר מהדלת של החללית נדלק הכיתוב 'נתנאל בן יהודה' באור ירוק. בהיכנסי לחדר נתקלתי בבחור צעיר.

"שמעון מנצור הוא שמי, ולהילחם זה מקצועי" אמר החייל "שמך נתנאל בן יהודה?" שאל. "אכן זהו שמי" עניתי לו "מה אתה עושה כאן?"

"אני חייל צעיר שנתלש ממשפחתו ונשלח לכאן לטירונות קרבית אצלך" אמר והלך להתלבש. נשמע צפצוף שקט ופתאום… בום!!

פרק 1:  כמה קשה בעולם הזה

שלום לכם.

כן כן, לכם.

לכם שקוראים את יומנו של הפצוע הראשון של מלחמה עקובה מדם שממנה חזרו מעטים, לכם שרוצים לדעת את עברו של חייל אחד ובודד שכנגד כל הסיכויים נשאר כאן כדי לספר לכם את קורותיה של המלחמה.

לכם שעודכם חיים מבפנים.

אני זוכר את עצמי מתעורר אחרי כמה זמן של עילפון וכאב, זוכר פיצוץ וחלקי גופות בוערות, זוכר את מלאך המוות עומד בשדה עצום של אור לבן ובו זמנית את השחור והאדום

שעמדו מאחוריו. זוכר את עצמי נגרר בצעקותיי "זה לא גורלי!" שוב ושוב, עד שאני מוצא את עצמי במיטה שנמצאת במסדרון כשמעליי עומדים אשתי ושני ילדיי הקטנים ובוכים. הם בכו עד שלא נשארו דמעות בעיניהם ואז חיבקו אחד את השני בשמחה גדולה ובקריאות "זה הצליח!" שוב ושוב ושוב ואז הרופא ניגש אליי ואומר "נאלצנו לכרות את ארבעת גפותייך ובמקומם להשים שתלים רובוטיים בעלי רפלקסים ומהירות גבוהים כל כך, עד שאתה יכול לרוץ כמעט במהירות הקול ולתת אגרוף לכל אחד שעומד במרחק מטר ממך בלי לפספס אחד" עניתי לו "זה אומר שאני חוזר לתפקידי במלחמה?" והרופא אמר לי "בא לפה גנרל ואמר שאתה חייב לחזור לקו החזית באופן מידי. ביום שעבר מאז הפיצוץ כבר מתו חמש מאות חיילים והם זקוקים לכל חייל שהם יכולים לגייס." נזכרתי בחייל בשם שמעון שהיה אמור לצאת לקו החזית ביחד איתי "שמעת על חייל שנקרא שמעון מנצור?" והרופא ענה לי "הוא מת בפיצוץ." לא הספקתי להתאבל עליו וכבר פרצו 30 חייזרים את דלת בית החולים והתחילו לירות. אני רצתי ונתתי להם אגרופים חזקים והצלתי הרבה אנשים. כשגמרתי גיליתי שעדיין כמה אנשים נורו. רצתי לבדוק אם משפחתי בסדר והתברר לי שהם נהרגו במתקפה. לא יכולתי לשאת את האבל הזה ולא לעשות כלום, אז לקחתי המון נשק, תחמושת וציוד ויצאתי מבית החולים. היו שם אלפי חייזרים שירו עליי. צרחתי צרחת קרב מלאה בכאב ורצתי אליהם בשיא המהירות. את חלקם עילפתי ואת חלקם הרגתי ביריות. גם שם לקחתי המוני תחמושת וגיליתי חללית משא שהייתה ריקה, וטסתי משם כמה שיותר רחוק, היישר לעבר חילות האנושות הרבים והמהולים בדם, שנלחמו נגד היצורים המתועבים הללו, והחלטתי להצטרף אליהם בקרב על האנושות. היצורים המתועבים הללו לא ישרדו.

פרק 2: חללי החלל

כשחללית המשא עברה לטייס אוטומטי, קמתי לחפש תחמושת, נשקים וציוד ומצאתי המוני מחברות שהיו אמורות להכיל את נקודות החולשה של האנושות, וכאלה שהכילו את העובדה שהם רוצים להשמיד את סין ויפן, מעצמות הנשק הגדולות ביותר בכדור הארץ. כנראה שהטלסקופ הגדול מאוד היה יכול לראות אותם באים אם החייזרים האלה לא היו משמידים אותו וכך מכניסים אותנו למלחמה ארוכת שנים שגובה מחיר גבוה. חיים גורי כתב פעם שיר, שהפך לאחד השירים הכי ערכיים שזכורים בארץ ישראל, ולשיר הזה קוראים 'הרעות'. השיר הזה נכתב על המלחמה הכי עקובה מדם שידעה ארץ ישראל בזמנו. מאז עברו מאה ומשהו שנים ועדיין השיר הזה נצרב בלב של כל חייל השומע אותו. לי הוא גורם רק לרצות לעזור לחבריי להילחם ולשרוד. בגלל זה אני שומע אותו עכשיו מאות פעמים בדרך לקרבות שלנו נגד החייזרים. גיליתי שם ספרים שמסבירים על כישופים מסובכים לגמרי וקלים למדי שאפשר לכשף בכל מצב. נתקלתי בכישוף שגורם לפיצוץ שכמעט אי אפשר לשמוע לפני ש… ובכן, בום. נזכרתי בשמעון, בבני משפחתי ובכל מי שהכרתי ומת מידיהם של היצורים המתועבים הללו. מכל מי שנאלצתי להיפרד ממנו בטרם עת. ופתאום הכתה בי ההבנה שהלחימה היא הדבר היחיד שנשאר לי לעשות בעולם הזה, ואני הכי בודד ביקום. החלטתי שאני עומד להילחם בהם ואז לשקם את חיי שנהרסו בגללם. כשנאלצתי לעצור ולתדלק אז גם הוספתי רובים שהידיים הרובוטיות של הספינה יוכלו לירות בהם בשעת הצורך שנצטרך להרוג את החייזרים המתועבים. באותה שנייה החלטתי לקרוא לחייזרים האלה ווייל (כלומר מתועבים) ונשבעתי שהווייל לא ינצחו לעולם את האנושות. אני אהרוג את המנהיג של הווייל אישית בקסמים המתועבים שלו עצמו, אם אצטרך. הצלחתי להתחבר לקשר של חיילי האנושות ולהודיע להם שאני בדרך אליהם על ספינת חלל של הוויילים והסברתי להם גם מה זה וויילים. "אני נמצא על ספינת משא של וויילים ואני טס אליכם במהירות. אני עם ידיים ורגליים רובוטיות ונשקים של הוויילים העלובים האלו" הודעתי למפקד הצבא על מסעי הארוך והוא ענה לי אחרי שעה כשההודעה התקבלה אצלו "תודה לאל! נגמרו לנו הנשקים כבר ממזמן! אנחנו יכולים רק להילחם בהם עם זוג ספינות קרב של החיילים הכמעט אחרונים שלנו והתגבורת אמורה להגיע רק בעוד חודש!" עניתי לו "אני בדרך לכוכב של הוויילים כי זאת נקודת הציון הרגילה השל הטייס האוטומטי. אתה יכול לתת לי נ"צ שלכם?" וקיבלתי נקודת ציון 128B על 923C. עד שהגעתי הייתה מתקפה רצינית על תחנת החלל אז טסתי מהר ככל שיכולתי ויריתי בחלליות הקרב של האויב עד שהבסתי את כולם. אבל שמעתי קול חרישי "מחצילמיחל יוגכיחום ברכצ…" (פשוט יריתי במכשף לפני שהוא סיים את הכישוף) וירדתי אל מנחת החלליות של צבא האנושות. פשוט ירדתי עם כל הנשק שיכולתי להחזיק לתוך הבסיס ואז כמה מהשורדים של הקרבות באו לעזור לי להוריד נשק, תחמושת וציוד לתוך הבסיס והמפקד בא ואמר "תודה לך על הדברים שהבאת. שני הטייסים שלנו נהרגו בקרבות אז אנחנו לא נוכל לתקוף אותם מהחלל אלא אם כן יהיו לנו חליפות חלל" עניתי לו "יש עוד כמה דברים למעלה. יכול להיות שיש שמה את מה שאנחנו צריכים."

פרק 3: קרב הארגמן

"אז איבדתי את משפחתי" סיפרתי למפקד "בצוואות שלי ושל אשתי נכתב שכשאנחנו והילדים נמות נקבר בקבר אחים גדול שיתאים לארבעתנו ביחד. לא ציפינו שיקרה משהו כזה בכלל. נשבעתי שאני אקום דמם עם כוחו הגדול של השם" גמרתי לספר למפקד על כל מה שקרה לי עד שבאתי לכאן "אתה יודע שאנחנו יוצאים לקרב באופן מידי ואנחנו רוצים לכבוש את כוכב הלכת הקרוב ביותר שלהם" עניתי לו "אני מצפה לכך בקוצר רוח. לא סתם למדתי את כשפי הוויילים. למדתי אותם בשביל להילחם נגדם בנשקים שלהם עצמם" ואז טסנו. כשהגענו היה המון כוח בהגנות על הכוכב. שמתי חליפת חלל וירדתי עם סנייפר. יריתי באחת החלליות והיא נהרסה. ככה שוב ושוב עד שנגמרה לי התחמושת ולקחתי עוד סנייפר. לקחו לי חמש שעות לחסל את כל החלליות. פלשנו לכוכב וטבחנו בתושבי הכוכב עד שלא נשאר אחד ברחובות ואז הגענו לבניין הממשל של הכוכב. "אחילכע כרענה שאפעריף" ואז כל הבניין ומה שהיה בתוכו נעלם. אנשינו לקחו את כל האוכל והציוד שהיו בכוכב וקראנו לו 'ויקטורי' על הניצחון שנחלנו. חזרנו לבסיס האנושות והטסנו אותו ואת חללית המסע לעבר הכוכב הבא של הוויילים. לכוכב הבא החלטנו שנקרא ריממבר לזכר כל החיילים שנהרגו וייהרגו בקרבות על הכוכבים. הודענו למפקדי הצבאות של כדור הארץ שהצלחנו לכבוש את הכוכב הכי קרוב לכדור הארץ שהיה שייך לוויילים והם שלחו מתיישבים חדשים לפקוד את הכוכב ביחד עם צבא תגבור שבא לחזק את החיילים הבודדים שנשארו בקרבות. נהרגו כאלף איש עד שהגיעה התגבורת ואז יצאנו בתור צי של אלפיים ספינות קרב וזוג גדודי חיילי רגלים אל ריממבר כדי לכבוש אותה. זה היה קרב עקוב מדם שממנו חזרו כחצי מהכוח שנשלח אליו אבל בסוף חזרנו בתור מנצחים והודענו למפקדי הצבאות של כדור הארץ על כיבוש ריממבר. לשם נשלחו חלק מהמתיישבים שחיו על ויקטורי ואמרנו להם שהם צריכים להחליט מי יישלח לכוכב הבא. עם החיילים שנשארו לנו בקושי יכולנו לנצח את הכוכב השלישי ולא ידענו איך נקרא לכוכב הזה אז החלטנו לתת את ההחלטה למפקדי כדור הארץ. התברר שסין הושמדה כבר ונשארו ניצולים מעטים. נזכרתי במה שהיה כתוב במחברות ואמרתי "פנו את יפן. היא יעדם הבא" אבל החלטנו לקרוא לכוכב השלישי צ'יינה. כשהגענו לשם אז כבר היו פחות כוחות מאשר שהיו בקרב על ריממבר וכך גם היו פחות נפגעים. כל חללית שנהרסה לקחה איתה חמישה חלליות של וויילים וכך חזרנו די הרבה חיילים לבסיס האנושות. החלטנו שנחכה לתגבורת לפני הכוכבים הרביעי והחמישי.

פרק 4: המוות האדום

הגיעה אלינו חבורה של נשים בתור תגבורת. כולנו די הופתענו אבל הן הסבירו לנו למה שלחו אותן "בכדור הארץ, ויקטורי, ריממבר וצ'יינה צריכים קצת גברים אבל יש המוני נשים ברחובות. פשוט התאמנו בשימוש בנשקים ובטיסות בחלליות קרב והלכנו למלחמה הגדולה. נשארו מעט גברים בכל הכוכבים ואנחנו צריכים להתרבות" אני אמרתי "מה שיש יש. אנחנו לא יכולים להסתמך על זה שכל הגברים יוצאו למלחמות האלה. גם נשים צריכות להילחם בגבורה." שלחנו אותן ביחד עם כל כוחותינו להילחם בקרבות על כוכב האחדות. הלכנו לשם עשרת אלפים חיילים וחיילות וחזרנו שמונת אלפים. כשחזרנו ראיתי מישהי שבכתה. "למה את בוכה?" "בעלי מת, ילדיי מתו, נטשתי את כל מי שאני מכירה כדי להגיע לפה עם אחותי ועכשיו גם היא מתה! אני לא יכולה עם זה יותר!" ניחמתי אותה כשסיפרתי לה שגם כל מי שאני מכיר מת. אשתי, ילדיי, אחיי, אבי ואמי נהרגו בקרבות. הייתי בקרבות הקשים על ויקטורי, ריממבר, צ'יינה ועכשיו כשרק אלפיים מתו? מבחינתי זאת סיבה למסיבה. "את חייבת להירגע. נותרנו שמונת אלפים לקרב האחרון נגד הוויילים, ולעולם לא הייתי במצב שמתו בו שמונת אלפים איש בקרב אחד. הייתי שם בקרבות היותר קשים ואם זה יהיה דומה למה שראיתי בעצמי, אז אולי נחזור בתור גופות ואולי בתור שורדים בעלי כבוד רב. נוכל להתחיל חיים חדשים מתוך הכאב והאבל אם נשרוד. את רוצה להיות חלק מהעידן החדש, שבו נדע שתמיד היו גיבורים שחילצו אותנו מהכאב והסבל, או שאת רוצה לפחוד ולחזור הביתה בתוך ארון מתים? אני לא מוכן שמשהו כזה יקרה. אני עומד על סף סיום המלחמה ואם אצטרך לקפוץ מצוק המוות, אני אקפוץ בידיעה שהצלתי עכשיו חיים של בני אדם. נשארנו לקרב האחרון על כוכב הרעות שעליו אנחנו נמות או נחיה! כל מה שלא הורג אותך מחשל אותך ואני כבר חזק מאוד מבחינה מנטלית. גיבורי מלחמה לא מגיעים לגיהינום אלא לגן עדן, שבו הם לא צריכים להילחם יותר אלא לנוח, ולשמור על כל מי שהם דואגים לו. את לא יכולה להתמוטט רגשית ככה באמצע מלחמה שבה את צריכה את כל הרגשות שלך שמורים בתוכך או שאת לא תשרדי. אחותך צופה בך מלמעלה ורוצה שתהיי גיבורת מלחמה. תגשימי את רצונה." היא קמה, מחתה את הדמעות והוציאה ספר תהילים קטן מכיס מכנסיה כדי להתפלל. ואז היא נישקה אותי. הנשיקה הרגישה חמה ונעימה ורציתי פשוט ללכת איתה ולהינשא אליה בסוף המלחמה המדממת הזאת שגבתה חיים של כמה מאתנו, החזקים והאמיצים באמת, שלקחו צעד קדימה וספגו ירייה למען חבריהם. "דרך אגב, שמי הוא אמה" "ולי קוראים נתנאל" "אז ניפגש אחרי שהסיוט הזה ייגמר?" "כרגע זה מרגיש לי כמו חלום." פתאום נכנס אחד החיילים ואמר "אנחנו יוצאים לקרב, אז עופו לכיוון הכוכב זוג יונים" אז הלכנו לקרב. "המפקד, היום אני בחיל הרגלים ולא טייס קרב" אמרתי כשנכנסנו למקומות. כשנחתתי בכוכב אז גיליתי כמה המצב היה קשה גם בקרקע. היו קרבות בכל מקום והיינו צריכים להילחם בשאריות מצבא הוויילים. עד שהגענו אל בניין המושל אז כמעט כל החיילים מתו ואז גם היינו צריכים להיכנס אל בניין המושל כדי להרוג אותו. נשארו אצלי כמה חיילים וחיילות כולל אמה. כל קומה נאלצנו להילחם בוויילים שהגנו על המושל ולקחנו מהם תחמושת וציוד ברמה שהיינו צריכים כדי לשרוד. כשהגענו לקומת המושל נשארנו שלושה. אני, אמה והמושל עצמו. שנינו פרצנו את הדלתות וכבר נכנסתי לדריכות עם הנשק אבל גילינו שם רק את המושל עם אקדח אחד קטן. "אז אתם אלה שבאו להרוג אותי?" "ושרדו עד לכאן. יש לך חיילים חזקים מאוד" "היו לי. הרגתם את כולם כדי להיכנס לפה, נכון?" "נכון. אתה ומשרתיך הרגתם המוני בני אדם והדרך היחידה להציל אותם הייתה להרוג אתכם" "כרגע אני המתועב האחרון. אני צודק?" "יכול מאוד להיות." "אז אני צריך לשמור על המתועבות שלי" אמר וירה באמה. ישר זזתי כדי להזיז את אמה אבל לא היה לי מספיק זמן. היא נורתה ברגל שלה וכל הברך שלה התרסקה. אחרי זה רצתי היישר למושל והרבצתי לו אגרוף אחרי אגרוף אחרי אגרוף אחרי אגרוף, עד שהמושל נהרג.

 

סיום

לבסוף אני ואמה שרדנו והקמנו משפחה בויקטורי ששם חיו כל שורדי המלחמה. אבל נאלצתי להיפרד מכמות גדולה של אנשים תחת פיקודי. היומן לא מתאר את שמותיהם ומספרם כי אף מוח אנושי לא יכול לזכור כמות גדולה כזאת של אנשים ומספר כזה גדול של אנשים שנהרגו. בשואה זכרו שמתו שישה מיליון יהודים במחנות ההשמדה. אבל מה עם כל החיילים שנלחמו כדי לשחרר את כל היהודים ומתו גם הם? כל אחד נזכר בידי הקרובים לו ביותר. למשפחתי הישנה לא היה איש שיזכור אותם אם אני לא הייתי מתפלל לזכרם כל יום. לכל מוסלמי שמת הייתה נקמת דם. כל יהודי צעק לפני קרבות 'שמע ישראל' וכל נוצרי היה זכור גם הוא בדרכו המיוחדת. כל אחד ממיליוני המתים האלו נזכר ולא נשכח. כולם זכרו אותם בתור האנשים שמתו כדי שאחרים ישרדו. אבל אני אזכור אותם בתור האנשים שהם היו. הנחמדים והאדיבים, האמיצים והחזקים, החכמים והאסטרטגים. אני אזכור את כולם. אזכור ולא אשכח…