טלפון מכדור הארץ

"כשאתה רוצה להפוך את החלום שלך למציאות, אתה לא יודע בדיוק איך לעשות את זה. אתה רק יודע שאתה רוצה לעשות את זה ושאתה תעשה הכל כדי שזה יצליח. אי אפשר לדעת מראש את הדרך, כמה זמן היא תיקח או לאן היא תוביל אותנו בסופו של דבר, אבל בכל זאת – אנחנו הולכים בה. כשלראשונה נמצא כוכב הלכת 'קונלון ד-33', כוכב שזהה לכדור הארץ שלנו מבחינת התנאים האטמוספריים שלו, כולם אמרו שזה חלום של מדע בדיוני להגיע אליו, שרק נוכל להסתכל עליו מרחוק – לעולם חולמים על אפשרות למושבה שם. ברגע שראיתי אותו ידעתי. ידעתי שאני הולך להגיע אליו וידעתי שזה לא יהיה חלום, אלא מציאות. לא ידעתי איך אעשה זאת, אבל זה לא עצר אותי מלנסות. והנה אנחנו כאן היום, ימים אחדים לפני שהמשלחת הקולוניאלית הראשונה מחוץ לכדור הארץ תעשה את המסע שלה אל הכוכב החדש. אני מודה לכל מי שבא היום לכל מי שהאמין בי וכל מי שעזר לי להפוך את החלום למציאות. תודה."
זזתי מהמיקרופון וחייכתי לקהל הרחב שיישב לפני שמחא מחיאות כפיים למשמע סיום הנאום שלי. ליבי דפק בחוזקה והחיוך שלי היה מאומץ. אני לא מרגיש בנוח בפני קהל גדול, אפילו שעשיתי זאת רבה פעמים במהלך חיי בהרצאות ונאומים כאלו ואחרים. כל פעם זה מרגיש לי כמו הפעם הראשונה. הייתי החנון שהציקו לו ונטפלו אליו בגלל מי שהוא חושב שונה, מתעניין בדברים אחרים מכולם ומה לא. לא הצלחתי להשתלב כחלק מהחברה "הנורמלית" ולהיות "רגיל" כמו כולם. תמיד הייתי זה שמתבונן עליה מהצד. כנראה זה מה שהשפיע עליי לא להרגיש נינוח מול קהל.
לשמחתי, הייתה לי הזדמנות להתנתק מהחברה "הנורמלית". אני עמדתי לצאת למסע של פעם בחיים, כרטיס בכיוון אחד אל חיים חדשים, להיות מהראשונים של הקולוניה הראשונה מחוץ לכדור הארץ. התכנון היה שלאט לאט נתפשט ברחבי היקום ונפתור את בעיית פיצוץ האוכלוסין שתוקפת את הכדור שלנו.
עמדתי על הבמה בטקס לכבוד סוף הפרויקט שאני הובלתי – ליצור חללית שתוכל להגיע לכוכב 'קונלון ד-33'. כינויים רבים נתנו לו – 'השתקפות כדור הארץ' (Mirrored earth), 'כדור הארץ 2' ועוד הרבה אחרים. כוכב הלכת הזה נמצא במרחק אלף שנות אור מכדור הארץ, ולהגיע אליו עם חללית מתפקדת ושהצוות בחיים – נהיה מכשול ענקי שהפך את החלום לבלתי אפשרי. ככה זה היה בשביל כולם, אבל לא בשבילי. לפני 10 שנים, כשהייתי בן 20 ועשיתי דוקטורט בפיזיקה, בהנדסה ובכימיה, אני האמנתי שאני אוכל לגשר על הפער הזה. מאז שהייתי קטן, חקרתי דברים והייתי סקרן מטבעי, תמיד רציתי לדעת עוד. המשכתי תמיד לחקור משהו עד שהגעתי לתשובה מדויקת.
כל החיים שלי בעצם למדתי וחקרתי, ולא ממש יצאתי לבלות עם חברים. לא הצלחתי לייצר ממש חברים. תחומי העניין שלי ושל ילדים אחרים בגילי תמיד היו מאוד שונים והם פשוט לא רצו להתחבר אליי. זה לא שלא רציתי חברים, פשוט לא היה לי שום דבר משותף איתם. לפחות היה לי את המדע, את הדברים שעדיין לא היו ידועים, דברים שעוד אפשר לחקור ולגלות. המדע היה החבר הכי טוב שלי והוא אף פעם לא אכזב אותי. הוריי היו פרופסורים מומחים בתחומם, דחפו אותי להגיע לרמה שאני נמצא בה היום. על זה אני מוקיר להם תודה. קונלון ד-33  – נהיה הפנטזיה הלא ממומשת שלי. עולם שלם שלכאורה, זהה לכדור שלנו בתנאיי האטמוספירה שלו – מה שמאפשר מחייה על הכדור הזה, אבל באותה מידה זה עולם חדש, מלא בסימני שאלה שמחכים רק שאני אתן להם את התשובה.
זו הייתה הזדמנות של פעם בחיים, ולא הלכתי לוותר עליה, לא בשביל אף אחד. אז חקרתי, עבדתי במשך כל הזמן הזה להביא את הטכנולוגיה כדי שנוכל להגיע לכוכב הזה.
1000 שנים, זה כמה שייקח לנו להגיע לשם.
אני התרחקתי מהמיקרופון וירדתי מהבמה בדרך חזרה לשבת בשולחן שלי, ביחד עם עמיתיי ועוזריי לפרויקט. בדרך הייתי צריך ללחוץ ידיים, לזרוק חיוכים לכל עבר, להודות לאנשים שתמכו ועזרו במימוש הפרויקט. אנשים חשובים בירכו אותי על הפרצה שלי ועל התרומה שלי לאנושות – ואני, חסר אוצר מילים רגעי, יכולתי רק לומר תודה.
ייצרנו כבר את החללית שתעמוד במסע לפי הרישומים שלי; ייצרנו את התאים הביולוגיים שיאפשרו לנושאים לשרוד את המסע הזה, שוב לפי הרישומים שלי; החללית עצמה תוכל להגיע למהירות האור ותגיע לכוכב הלכת בדיוק בעוד 1000 שנים. זה יהיה כמו מסע בזמן. כל מי שקיים עכשיו על כדור הארץ לא יהיה קיים יותר. ההזדמנות הזו מרגשת אותי ומסקרנת אותי, אך בו זמנית נותנת טעם מר – כל מי שנשאר מאחור כבר לא יהיה בחיים.
"תודה רבה לפרופסור יונתן גרינברג על הנאום המרגש שלו. מי חשב שכבר בשנת 2038 נגיע לעתיד? כל ספרי המדע הבדיוני טעו – העתיד כבר כאן!" מנחת הטקס אמרה לאחר שהתיישבתי בשולחן שלי. מחיאות כפיים סוערות הדהדו באוויר, אפשר היה להרגיש את ההתרגשות של האנשים בעוצמת מחיאות הכפיים שלהם. הם התרגשו יותר מזה שהגענו ליום היסטורי יותר מאשר החלק שלי מההיסטוריה הזאת.
הטקס המשיך בהרבה נאומים של בעלי תפקידים בפרויקט הזה ונאומים של אנשים חשובים ומשפיעים בעולם. כולם חזרו על אותו נאום במילים שונות של "כמה האנושות התקדמה" ו"כל הכבוד לנו". אני רק חיכיתי לצאת מהמקום הזה, לצאת מהטוקסידו המטופש הזה ולחזור לעבודתי. נשאר לנו בסך הכל חמישה ימים לפני שהמשלחת תצא לדרך. הדברים חייבים לעבוד ללא דופי. היה צריך להעמיס לתוך החללית את כל הציוד לכוכב החדש. עמדנו לאכלס אותו עם אנשים, אבל צריך גם צמחיה מתאימה וחיות שיאכלסו אותו. באמצעות טכנולוגיה חדישה והלוויינים המתקדמים של נאס"ה, מדענים חיפשו סימני חיים מתקדמים כלשהם בכוכב הזה ולא מצאו סימנים ניכרים לכך. לכן יש צורך לאכלס אותו בכל סוגי החיים, כדי שנוכל להתפתח ולהקים קולוניה מסגסגת מחוץ לכדור הארץ. בנוסף צריך לוודא את תקינות תאי הנוסעים, את תקינות המדחפים ותקינות המערכת האוטונומית של החללית, שאמורה לתפקד לבדה במהלך 1000 השנים ולדאוג לתקינות של כל המערכות ולתחזק אותן כל הזמן. זוהי המערכת הכי חשובה, שבאמצעותה כל המסע הזה יתאפשר. המערכת בעלת בינה מלאכותית שלומדת כל הזמן ומתפתחת. יש לה שבע ליבות או שבעה גיבויים אם אפשר להגיד, שנמצאות בחלקים שונים של הספינה והם מתחזקות אחת השניה ומפתחות אחת את השניה. היא מאובזרת בקולטנים מתקדמים שיודעים לסרוק כל חריגות מחוץ ובתוך החללית, לעצמים דוממים וחיים כאחד. ככה בעצם נוכל להגן על כל החללית ונוסעיה במהלך המסע הזה.
העוזרים שלי התעקשו על לתת לה שם, אז ניסיתי לתת לה שם. משום מה כולם התנגדו להצעה שלי לשם "מערכת אוטונומית גרסה 7.2.1", אז נתתי לעוזרים שלי למצוא לה שם. העוזר היפני שלי נתן לה את השם "נאנאמי", או בפירושו המילולי "שבעת הימים". לא היה ממש אכפת לי, אז נאנאמי נקבע כשם של המערכת. נאנאמי נשמעה כאילו היא מחבבת את השם הזה, אז זה היה בונוס מבחינתי. מהרבה בחינות נאנאמי הייתה כמו הבת שלי, ודאגתי לה הכי הרבה. היא הייתה המפתח לכל המסע הזה.
אחרי שנגמר הטקס מיהרתי לחזור לבגדי העבודה שלי ולהמשיך את הבדיקות והדברים שצריך להכין לקראת המסע. שחררתי את כל הצוות ללילה חופשי שייצאו לבלות, גם הם חלק מההצלחה, מותר להם לנוח קצת. אני לא מרגיש בנוח בבילויים ואני לא שותה אלכוהול, אז נמנעתי מללכת בעצמי כי אני סתם אשב בצד ואמשיך לחשוב על התכנונים לקראת המסע ועל דברים שמבחינתי הם הבילוי האמיתי.
אני יודע שאני עוף מוזר, הרבה שנים זה ברור לי, אבל אני לא מתכוון לשנות את זה. זה מה שהביא אותי עד כאן, זה מה שמאפשר לי להגשים את החלום הגדול ביותר שלי. לפעמים אני תוהה לעצמי איך זה להיות חברותי יותר, להיות עם חברים "ולבלות" איתם. מעניין אותי איך ייראו החיים כשיש אנשים מסביבי, אבל באמת, ולא רק מצורכי עבודה. איך יהיו חיים שאתה מבלה את החיים לצד אנשים ולא בצד מהאנשים, יוצר קשרים משמעותיים ומעביר את הזמן לצד אותם אנשים.
אבל החיים האלו הם חיים של מישהו אחר, לא שלי. אני לא יכול לדמיין חיים אחרים ממה שיש לי כי החיים האלו לא יהיו שלי. עדיף להתרכז במציאות מאשר בפנטזיות שלא יתממשו.
ישבתי במשרד שלי ושתיתי תה ירוק חם, תוך כדי שקראתי את הדוחות של כל המחלקות. אני דרשתי מכל מחלקה שתמלא דוח התקדמות במשימותיהן וספירות מלאי. ככה אני יודע בדיוק מה המצב שלנו לקראת מועד ההמראה. הכל חייב להיות מושלם. בעודי עובר על הדוחות, תחושת צמרמורת החלה להתפשט ברחבי גופי, ולא בגלל התה החם. זה תמיד ככה כשאני מגיע לדוחות. אני תמיד חושש שמשהו ישתבש ויהרוס את כל התכנון. אני תמיד חושש ש"מרפי" ידפוק על הדלת ופשוט ינפץ לי את הכל. למזלי מרפי לא דפק על הדלת והכל נשאר במקומו. הדוחות היו בסדר ושערותיי הסמורות לקחו מנוחה.
התחשק לי לקום קצת מהכיסא ולבקר את החללית ואת נאנאמי. רציתי לוודא שעדיין הכל כשורה, אפילו שידעתי לפי הבדיקות בבוקר שהכל כשורה. החללית הייתה ממוקמת ליד המחלקה ביולוגית בשביל ההעמסה של הציוד הביולוגי וצורות החיים השונות.
אי אפשר לדעת איך בדיוק תיראה המערכת האקולוגית בקונלון ד-33, לכן אנחנו צריכים להביא צורות חיים מכדור הארץ כדי לפתח מערכות אקולוגיות חדשות וגם כדי שנוכל להתקיים בעצמנו. צוות החשיבה האסטרטגית, שעמדתי בראשו, חשב על האפשרות שיכול להיות שהצמחייה וצורות החיים בכוכב אינן אכילות על ידינו, לכן נצטרך משהו להתקיים ממנו. המחלקה הביולוגית היא זו שאחראית לאסוף את כל החיות והצמחייה הדרושה, לארגן ולקטלג אותם ולבסוף להכניס אותם למצב תרדמת מיוחד, בדומה למה שאנחנו נעבור במהלך הטיסה, כדי שישרדו את הזמן בדרך לשם.
ניגשתי לחללית ונאנאמי קיבלה את פניי. "שלום פרופסור." היא קיבלה אותי במערכת הקולית-נשית שלה שנועדה להקל על התקשורת עימה.
"שלום גם לך נאנאמי."
"איך אוכל לעזור לך בערב שכזה?"
היה לי יותר נוח לדבר עם נאנאמי, אפילו שהייתה רק בינה מלאכותית, מאשר עם הרבה אנשים אחרים. "הערב כולם יצאו לחגוג ורק אני נשארתי, אז אני רוצה לוודא שהכל בסדר ותקין."
שתיקה קלה שררה בחלל. ידעתי שנאנאמי מחשבת את הנתונים לפני שהיא תציג לי אותם.
"כל המערכות פועלות ב100%, על פי הניתוחים שלי אנחנו עומדים ביעדים שלנו ללא רבב."
"מעולה, תודה נאנאמי." חיוך קטן עלה על פי. הסתובבתי כדי ללכת משם בחזרה לשולחן העבודה שלי.
"למרות זאת, פרופסור, אתה לא היחידי שנמצא כאן היום."
"מה זאת אומרת?"
"אתה לא האדם היחידי שנשאר כאן היום. יש עוד אדם מלבדך שנשאר כאן." נאנאמי דיווחה לי.
"היא נמצאת כאן. במעבדה ממול." נאנאמי הפנתה את תשומת ליבי למעבדה של המחלקה הביולוגית. מי יכול להישאר כאן בערב שכזה? ניגשתי למעבדה של המחלקה הביולוגית כדי לראות מי זו.
ברגע שכף רגלי דרכה בתוך המעבדה, הרגשתי שעברתי בתוך שער בין-ממדים לעולם אחר, עולם פרעי. עולם שכולו טבע. לא יכולתי להבין אם אני נמצא ביערות האמזונס או במעבדה במימון של מיליארדי דולרים. לרגע הרגשתי משהו בורח לתוך העין שלי וגורם לה להדליף דמעה קטנה. מיד ניגבתי אותה. בטח היה שם משהו שאני אלרגי אליו.
אני בטוח בזה, אם אני הייתי מישהו אחר, בזמן אחר – הייתי מתרגש מזה. רציתי להתרגש מהמראה הפראי והטבעי הזה, אבל שום דבר לא זז בפנים. במקום זה, ההיגיון נכנס פנימה ולקח את ההגה.
המעבדה הייתה בנויה כאילו היא סביבה טבעית לגידול כל היצורים החיים והצמחים שאנחנו התכוונו להביא איתנו לקונלון ד-33. זוהי רק סביבה מלאכותית, אך היא הרגישה אמיתית בכל פרט ופרט שלה. אני לא זכרתי את המעבדה ככה. ביקרתי בה בעבר במהלך העבודות והבדיקות. קיבלתי כאן סיורים, אבל לפתע הכל נראה שונה. בעודי הולך ברחבי המעבדה, מהופנט מהמראה הישן-חדש הזה, ניסיתי לפענח מה נראה לי שונה כל כך. איך הנוירונים שלי במוח קולטים את אותה תמונה בצורה אחרת?
צעדיי היו הצליל היחיד שנשמע בחלל. החיות ישנו שינה עמוקה. הן היו רגועות ושלוות, כאילו הן ידעו שהן בידיים טובות. בעודי הולך ריח זר התגנב לתוך אפי. הוא היה מזמין ומלטף. מן ריח כזה שאפשר להריח רק במקום מסוים, מקום שאתה מרגיש שייך אליו, שאתה רוצה לחזור אליו שוב ושוב. זה ריח שמפיח בך תקווה אחרי יום מלא באכזבות. תמונה של אימי עלתה בראשי, מבשלת במטבח ארוחת ערב, לאחר שאני חוזר הביתה. אנחנו יושבים ביחד מסביב לשולחן וריח הבישול הביתי שלה מחמם את כל הגוף שלי ואומר את כל המילים שאימי אף פעם לא אמרה במפורשות.
התקדמתי לריח הזה, לראות מאיפה הוא מגיע. הוא הוביל לחדר צדדי שדלתו הייתה פתוחה למחצה. הרגשתי שאם אתפרץ לחדר אנפץ מן בועה שאני רציתי שתמשיך לעוד כמה שניות, שתרחף באוויר ותציג את עצמה לראווה לכל הבאים. למרות הכל, ההיגיון נתן לי סתירה וגרם לי להתעשת על עצמי. נכנסתי בזהירות לחדר וראיתי בחורה צעירה ממני בכמה שנים בודדות, אני מניח, מבשלת לה במטבח של המעבדה נזיד חם. היא זמזמה לעצמה והייתה עם אוזניות על ראשה, שומעת מוזיקה ונראית מאושרת. עמדתי בפתח של החדר מביט בה למשך כמה זמן. רק הבטתי בה ולא עשיתי שום דבר. שוב פעם הזיכרונות החלו לצוף החוצה, ומשהו מאוד נינוח ונעים היה במראה שלה בזמן ובמרחב הזה. ליבי החל לפעום קצת יותר מהר וחימם את גופי בעדינות.
הבועה התנפצה כאשר היא סוף סוף שמה לב אליי ונבהלה. הבהלה שלה הבהילה אותי מעט.
"למה את צועקת?" שאלתי אותה.
"כי הבהלת אותי. מה אתה עושה כאן?" הבחורה הורידה מעליה את האוזניות ולא ענתה בצורה הכי ידידותית, בלשון המעטה.
"הרחתי את הריח של הבישול שלך, אז באתי לבדוק מי נמצא כאן חוץ מלבדי."
"זה די מטריד… מי אתה בכלל?" כל גופה היה במגננה מפני. כאילו הייתי עושה לה משהו. אני מתעב אלימות ושימוש באמצעים לא לוגיים לפתירת בעיות. "אני יונתן גרינברג, ואת?" כל הזמן הזה שמרתי על אותו טון רגוע ואדיש, כמנסה להרגיע את מהלומות ליבי שמשום מה רק הלכו והתגברו. משהו בה עורר בי משהו שלא הבנתי בדיוק מה הוא.
"פרופסור גרינברג? כמו מי שאחראי על כל הפרויקט?" הטון שלה התרכך במעט ברגע ששמעה את שמי והבינה מי אני. "כן. עדיין לא ענית לי על השאלה ששאלתי." התעקשתי לדעת את שמה. תמיד אהבתי לחקור דברים, ורציתי לחקור את מה שקורה כאן עכשיו – את הסקרנות שתפחה בי ברגע שראיתי אותה. או אפילו לפני, ברגע שריח הבישולים שלה עלו באוויר החלל.
"אני ניקול. ניקול הארדינג." היא ענתה בחיוך קל, אך היא התבוננה עליי, כאילו מנסה לפצח תעלומה בנוגע לקיום שלי.
"דוקטור הארדינג. בת 27, זאולוגית מומחה, ראש המחלקת הזאולוגית בפרויקט." הפרטים נשלפו מראשי. ניקול הופתעה למשמע המידע הזה. "אני זוכר את הפרופילים של כל העובדים שלי." הסברתי את עצמי. עמדנו שם שותקים למשך כמה רגעים, בוהים אחד בשניה. שמתי לב לראשונה לבגדיה הבלויים, לשיערה הפזור, למראה העייף שלה ולחוסר האיפור בניגוד למה שאפיין רבות מבנות גילה, אבל היה בה איזשהו חן מיוחד.
התחלתי להרגיש לא בנוח, אז הסתובבתי והתכוונתי ללכת. "לא שאלת מה אני עושה כאן בערב כשכולם בחוץ." היא ציינה את המובן מאליו, בעצם את הסיבה למה באתי עד לשם.
לא הסתובבתי אליה. "לכל אחד יש את הסיבות שלו." זה כל מה שיצא מהפה שלי בעודי הולך משם.

הרהרתי לעצמי במשרד שלי על המפגש עם ניקול. למה היא סקרנה אותי כל כך? ולמה פשוט הלכתי משם? משהו בה הרגיש שונה ומסתורי. בנוסף היה את הריח הזה. הריח שהציף את זכרונותיה של אימי בימים נשכחים. אלה היו ריחות שונים לגמרי – ריח בישוליה של ניקול וריח בישוליה של אימי, אז למה זה נתן לי הרגשה כל כך דומה?
ניסיתי להתרכז בעבודה שלי, אבל לא הייתי מסוגל. כל פעם היא חזרה לי לראש. זה אף פעם לא קרה לי לפני.
'מה קורה לי?' תהיתי.
ניסיתי לעבור על תרשימים שהכנתי לקראת הטיסה – של מבנה החללית, של המערכות שלה וכו'. למרות המאמצים שלי, ההתקדמות שלי הייתה איטית מתמיד. זה קצת תסכל אותי.
נשמעה דפיקה על הדלת שקטעה את חוט המחשבה שלי. הוקל לי מעט, זה היה די מעייף לנסות לעבוד ככה.
"יבוא." קראתי בקול. הדלת נפתחה בזהירות ופנים ביישניות הציצו פנימה, כאילו רוצים לוודא פעם שניה שזה בסדר להיכנס.
ניקול נכנסה לחדר עם צלחת אוכל חמה שהעלתה אדים. ברגע שמבטינו נפגשו חיוך רחב עלה על פניה. היה קשה לי להבין אם זה היה חיוך מנומס או שהיא באמת שמחה לראות אותי.
"רציתי להתנצל על התגובה שלי ממקודם, אז הבאתי לך מהתבשיל שהכנתי." קולה היה רגוע ושלו, כמו מים עומדים.
"תודה, תניחי לי כאן על השולחן." הצבעתי לה על פינה פנויה על השולחן שלי שהיא תניח את הצלחת עם האוכל. היא ניגשה והניחה את הצלחת ואז נעמדה מולי, מחכה. הריח של התבשיל חמק אל אפי וגירה את חושיי. האמת שהייתי די רעב.
לפני שהבנתי מה קורה הצלחת הייתה ריקה והבטן שלי הייתה מלאה. חיוך מרוצה היה על פניה של ניקול. היא רק עמדה שם והסתכלה עליי אוכל. לאחר שסיימתי ניגבתי את הפה במפית והגשתי לה בחזרה את הצלחת.
"שמחה שאהבת." היא חייכה אליי במבט קורץ.
הזמנתי אותה לשבת מולי, לא היה ברור לי ממש למה. היא התיישבה מולי ושתקה, רק הסתכלה עליי. לאחר שתיקה ארוכה, ומביכה, פצעתי את פי.
"אז ניקול… זאולוגיה… כן…" רציתי לקבור את עצמי. עדיף היה שאשתוק. ניקול צחקה קלות מניסיוני העגום לשבור את הקרח.
"כן, אני זאולוגית." ניקול אמרה לאחר שנרגעה. "מקצוע שלא כל אחד ממהר ללמוד אותו." היא המשיכה.
"אבל זה מקצוע מרתק וחשוב. הוא גם אחד הבסיסים החשובים ביותר לפרויקט הזה." המילים פשוט יצאו מפי. באמת הרגשתי ככה. ניקול חייכה למשמע תשובתי.
לאחר מכן, דיברנו שעות ארוכות על זאולוגיה, על מדע ועל החלל. זה לא שהיה משהו מחדש מאוד מבחינה אינפורמטיבית על כל תחום, פשוט כל אחד חלק את התשוקה שלו לתחום שלו. היא סיפרה לי שהיא תמיד אהבה חיות מאז שהייתה קטנה והיא רוצה לדאוג שכמה שיותר זנים לא ייכחדו ויישמרו, גם אם זה אומר בכוכבי לכת אחרים. אני סיפרתי לה על החלום בן העשור שלי להגיע לכוכב לכת, כשאף אחד לא האמין בי. עיניה נצצו לאורך כל השיחה ובלי ששמתי לב, חיוך קליל התגנב לפניי. נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן. לא הנאה שנגרמת מעבודה שהשלמת בעמל רב, אלא הנאה של הרגע – הנאה ללא מחויבות.

ביומיים לאחר מכן, כל ערב ישבנו אני וניקול ביחד במשרדי ודיברנו על הכל. על החיים אחד של השניה, על מה שמעניין אותנו ומה שאנחנו נהנים ממנו. לא נראה לי שדיברתי כל כך הרבה עם בן אנוש בחיים שלי, אבל באמת דיברתי, ולא רק ברמה מקצועית. לא נראה לי שהתעניינו בי ככה ושאני התעניינתי בבן אדם בחזרה. נאנאמי אמרה לי שהיא מזהה חריגות בקצב הלב וברמת האנדורפינים במוח שלי, וזה היה מוזר בעיניי, אבל לא שינה לי כל כך. מצב רוחי היה מרומם מהרגיל והיה לי כיף יותר לעבוד על הפרויקט. זה הקל על כל העובדים והם עבדו במרץ גבוה יותר על חלקיהם בעבודה והכל הלך יותר טוב מהמצופה. כל יום עבדתי קשה, אבל הזמן זז לאט. הרגשתי כל שניה ושניה על בשרי. לא בגלל שחיכיתי כבר לטיסה, אלא כי חיכיתי לערב, שניקול תבוא לשבת איתי.
אפילו שלא היה מה שיבטיח לי שהיא תבוא אליי למשרד, לשבת איתי ולדבר איתי, עדיין הייתי בטוח בכך. היה לי ספקות, אני לא אשקר, אבל ידעתי שהיא לא תאכזב אותי.
היא לא לבשה בגדים שונים יותר מידי והיא לא שינתה את הופעתה החיצונית, אבל מפעם לפעם היא נראתה לי יותר ויותר יפה.
"ערב טוב." נעמדתי לקבל אותה בכניסה למשרדי וחייכתי אליה.
"ערב טוב." חיוך נבוך במעט התגנב לפניה.
"הכל בסדר?" ניקול התקדמה לכיוון השולחן שלי והזמנתי אותה בתנועות ידיי לשבת מולי.
"כן… אני בסדר" היא אמרה, אבל לא נשמעה בטוחה בכך.
"את לא נראית בסדר. ספרי לי בבקשה מה מפריע לך" שאלתי אותה. אני לא יודע לקרוא יותר מידי בין השורות, אני תמיד הייתי גרוע בזה, אבל יכולתי לראות כשמשהו לא בסדר.
"אני באמת בסדר," היא יישרה את מבטה אליי ועיניי הדבש המתוקות שלה הסתכלו בי עמוקות. הן יכלו לבלוע אותי שלם. "פשוט חשבתי. זה בסדר שאנחנו ככה נפגשים ומדברים כשאנחנו באמצע פרויקט כל כך חשוב?"
לא הבנתי מאיפה זה בא. "אני לא רואה בזה שום בעיה. הדברים ממשיכים כמתוכנן ואנחנו עדיין יוצאים לדרך בעוד יומיים."
"אבל זה לא סתם פוגע בשנינו המפגשים האלו?" עיניה היו כאובות והכאב הזה חמק אליי, יכולתי להרגיש אותו, אבל המילים שלה בלבלו אותי.
"מה זאת אומרת?"
"אנחנו לא משלים את עצמינו?"
"באיזה מובן?"
ניקול נראתה שהיא הבינה משהו שאני לא הבנתי. "לא ידעת… אני לא עוזבת את כדור הארץ."
האישונים שלי התרחבו ועיניי נפתחו לרווחה.
"למה?" זה הדבר הראשון שיצא לי מהפה, אפילו מבלי לחשוב על זה. אפילו שהיא הייתה בין הצוות שזכאי לעבור לפלנטה החדשה, היא החליטה לא לעזוב.
היא לא ענתה לי מיד, רק השפילה את מבטה ולא הסתכלה אליי יותר. באמת שלא הבנתי למה. אנחנו עמדנו לטוס לעולם חדש, להקים ציוויליזציה חדשה, לעשות היסטוריה!
"אני לא מבין מה רע בלהקים חיים חדשים בכוכב חדש מלא הזדמנויות." ציינתי.
"אתה לא מבין? יש לי כאן משפחה, חברים. עדיין לא חוויתי את מה שיש לעולם שלנו להציע. עדיין יש קשרים שקושרים אותי לעולם הזה, ולא בצורה רעה – בצורה חמה ומלטפת." היא ענתה בכנות חדה וכואבת.
"אני באמת לא מבין. אין מה לחפש בעולם שלנו יותר. כל מה שהיה לחקור כבר נחקר. כל מה שהיה לעשות כבר מישהו אחר עשה." אמרתי והתחלתי להתעצבן.
"אבל אלה חוויות של אנשים אחרים, אלה זיכרונות של אנשים זרים. אני רוצה לעצב את הזיכרונות ואת החוויות שלי בעולם הזה שבו נולדתי. עדיין לא חוויתי ממנו אפילו קמצוץ ועכשיו רוצים שאני אעזוב אותו? אני לא מסוגלת."
אני התחלתי לקבל מושג על מה היא מדברת, אבל לא הצלחתי להבין את ההרגשה שלה לגבי העולם הזה.
"לי אין זיכרונות טובים מכאן. כל הילדות שלי נטפלו אליי כי הייתי שונה. כל החיים שלי אנשים צחקו עליי כי חשבתי אחרת. אני הייתי לבד רוב החיים שלי ואני לא רואה מה יש לי להמשיך לחפש בכדור הארץ." נראה לי זה הפעם הראשונה שאמרתי את זה לבן אדם כלשהו, שחשפתי בפניו את מה שאני מרגיש. ניקול הרימה את ראשה אליי.
"אתה צריך להבין, עם כמה שאתה גאון והכל, שהחיים לא בנויים רק מאושר ומאור שמאיר עליהם חזק והופך אותם ליפים וטובים. בחיים אתה אוסף נקודות של אור קטנות, שהן נקודות האושר זעירות שלך, זיכרונות ורגעים חטופים שנאספים ללקט אחד גדול שמאיר על החיים שלך, כמו לילה חשוך מלא בכוכבים זוהרים." יכולתי ממש לראות את הכוכבים הזוהרים מנגד לעיניה, את החזון הזה שלה. חייכתי אליה בהקלה. אפילו שאני יודע כל כך הרבה, היא מצליחה להפתיע אותי עם דברים כאלו ולהראות לי שיש לי עוד מה ללמוד.
"אני מניח שאת צודקת."
"ברור שאני צודקת." היא אמרה בגאווה.
"אבל זה עדיין לא משנה את העובדה שאני הולך לטוס בעוד יומיים."
"וזה לא הולך לשנות את העובדה שאני נשארת."
הרגשתי צביטה חזקה בליבי ותהיתי אם גם היא מרגישה זאת.
"למה שלא תבואי בכל זאת," אמרתי לאחר שתיקה ארוכה. "תבואי איתי, לעולם הזה. שם ניצור לנו כוכבים חדשים משלנו, כוכבים שאף אחד לא ראה שיזרחו חזק יותר מכל מקום אחר."
קיוויתי שהיא תגיד כן, אבל עיניה אמרו לא.
"אני לא יכולה." עיניה התחילו להיות מוצפות ודמעה ברחה לה וירדה במורד פניה. היא קמה והלכה. פשוט הלכה. אני רק ישבתי שם. מסתכל עליה יוצאת, מתרחקת, כמו הרבה אנשים בחיים שלי. מה עושה אותה כל כך שונה? מה ההבדל בינה לבין אחרים שזה כל כך מפריע לי וכואב לי לראות אותה הולכת?
ניסיתי להגיד לעצמי שמילא, יש דברים יותר חשובים להתרכז בהם עכשיו לקראת המסע, אבל תחושה לא נעימה תקפה אותי.

התחושה הזאת המשיכה לרדוף אותי גם ביום למחרת והיה לי קשה לעבוד ולהתרכז. לא ראיתי את ניקול בכלל וכשהלכתי לחפש אותה במחלקה שלה, אמרו לי שהיא לא נמצאת היום בעבודה. רגליי פשוט לקחו אותי להסתובב ברחבי המעבדה עד שנעצרתי ליד המערכת של נאנאמי.
"הכל בסדר פרופסור? אני מזהה רמות נמוכות של סרוטונין במוח שלך." היא אמרה בקולה הדאגני.
"האם אני עושה טעות שאני עוזב את כדור הארץ?"
"אין לי את האפשרות לחשב את ההסתברות שטעות תקרה בכך שתעזוב את כדור הארץ." היא ענתה לי. היא לא יכולה עדיין לעבד סוג כזה של מידע.
"את יכולה להגיד לי לפחות מה לא בסדר איתי?" רציתי להבין מה עובר עליי. כל השינויים הרגשיים האלו היו זרים לי. לא הייתי רגיל לזה ולא אהבתי את זה. זה העיק עליי.
נאנאמי שתקה לכמה שניות. "לפי החישובים שלי בשינויים ברמות ההורמונים שלך בגוף ובמצב שלך בימים האחרונים התסמינים מצביעים על כך שאתה 'מאוהב'."
אהבה. זה היה מושג שזר לי. חשבתי שזה לא יגיע אליי לעולם. אף פעם לא הרגשתי צורך בזה. "לא הגיוני." אמרתי. היה לי קשה לקבל את זה. למה פתאום עכשיו מכל זמן אחר?
"החישובים שלי מדויקים ב96%." זה כל מה שהיא אמרה.
"ומה ה4% הנותרים." שאלתי. "סרטן המוח." היא ענתה בקרירות.
העדפתי שיהיה לי סרטן במוח מאשר זה. הבנתי מי הגורם לזה – ניקול. למה זה ממשיך להפריע לי? גם ככה זה לעולם לא יתממש.
"תודה." אמרתי והלכתי משם.

חזרתי למשרד שלי ופשוט התחלתי לעבד את כל המידע הזה של הימים האחרונים. כשהתחלתי לחשוב על זה הדברים נראו לי הגיוניים, זה הסתדר לי בראש – היא הרגישה באמת שונה מכל אדם אחר שפגשתי וזה גרם לי להימשך לזה. היא התנהגה שונה אליי ודיברה אליי בכנות. רציתי להגיד לה לפחות שאני אוהב אותה, אולי להצליח לשכנע אותה שתבוא איתי בכל זאת. אני רוצה לעשות את המסע החדש הזה איתה.
חיכיתי לערב בקוצר רוח, שניקול תבוא ונדבר שוב.
חיכיתי.
השעות עברו ועדיין חיכיתי, אבל ניקול לא הגיעה. אבן נפלה על הלב שלי והתיישבה שם, מקשה עליי לנשום ולזוז. לבסוף באתי לפתוח את הדלת וללכת אליה. כשפתחתי את הדלת ראיתי מכתב שהושאר בפתח הדלת שלי, מכתב שכתוב בכתב יד.
פתחתי אותו בעדינות והתחלתי לקרוא.

"יונתן היקר,
אי פעם תהית אם בעתיד, אחרי שהקולוניה בקונלון ד-33 תתבסס ותתפתח, יהיה אפשר לתקשר מכדור הארץ שלנו לשם? האם אנשים ידברו בטלפונים עם אנשים מכוכב לכת שונה כמו שאנחנו מדברים עם אנשים שנמצאים בקצה השני של הגלובוס?
אני מניחה שאנשים שגם נמצאים פיזית אחד ליד השני, הם עדיין נמצאים בפלנטות שונות והם עדיין מצליחים לדבר אחד עם השני. אז אולי זה כן יהיה אפשרי.
אני מצטערת שאני לא נמצאת מולך כדי להגיד לך להתראות, אבל זה יותר מידי קשה בשבילי. אנחנו אנשים שונים לגמרי, מכוכבי לכת שונים. אבל עדיין איכשהו מצאנו חיבור אחד עם השניה. הימים האחרונים היו קרן אור חזק בחיי, ונהניתי מהם, אך כמו שאמרתי לך – החיים שלי כאן. עד כמה שזה כואב לי, אני לא יכולה לראות אותך יותר, כי אני יודעת שברגע שאראה אותך – אני אעזוב את הכל ואבוא איתך. אני לא יודעת אם אתה מרגיש בדיוק אותו הדבר כלפיי, אבל מישהו צריך לקבל את ההחלטה הזאת. אני לא רוצה להרוס לך את העתיד המזהיר שאתה מפתח לאנושות כולה, לכן אנחנו צריכים להיפרד כאן ועכשיו.
מי יודע, אולי איכשהו בעתיד, שתגיע לכוכב הלכת ההוא, הצאצאים שלי יטלפנו אליך מכאן.
שלך לנצח,
ניקול."

ביום למחרת התכוננתי, כמו כל שאר הנוסעים, בהכנות לעליה לחללית. כולם נפרדו מקרובים ואהובים, מחברים ומכרים ועלו על החללית. אני נשארתי אחרון, עומד ומחכה. לא היה ברור לי למה חיכיתי.
"פרופסור, הגיע הזמן לעלות." אמר לי אחד מאנשי הצוות.
"כן. הגיע הזמן ללכת." אמרתי לבסוף ושחררתי אוויר, את הנשימה האחרונה שלי על פני כדור הארץ.
בעודי הולך, מתקדם לכיוון הכניסה לחללית, שמעתי קול מוכר ורך קורה לי.
נעצרתי במקומי, חייכתי, והסתובבתי.